ילדים אוטיסטים לא יכולים לתקשר. הם לכודים בתוך עצמם, ומבעד
לחרכי העיניים הם צופים בעולם חסר פשר חולף לו, צבעוני, רועש
וחי. כמעט אפשר לגעת בו, אם האצבעות פרושות קדימה, אבל לא ממש.
אין להם באמת אופציה. הם נולדו ככה.
ילדים אוטיסטים לפעמים לועסים לעצמם את האצבעות עד זוב דם
בנגיסות כבדות או מטיחים ראש בקיר שוב ושוב, עד לאובדן ההכרה.
אומרים שזה בגלל הבדידות והתסכול. ככה שמסתבר שלמילים האלה יש
משמעות אמיתית איפה שהוא, מעבר לבכיינות העמומה.
בילדים אוטיסטים לפעמים מטפלים באמצעות רעש לבן. מדובר במתקפה
מסיבית על כל החושים, משתקת. להפסיק את הבלגן, לתת רגע של שקט
אמיתי, כמו בקבר.
כשסיפרו לי על זה חשבתי שאני מכיר. לא אמרתי, כי זה נשמע נוגה
ודבילי, אבל אני חושב שאני מכיר. אפשר למצוא אותו בקרונות רכבת
ריקים, בנסיעות ארוכות, תמיד קר שם, או בדיסקוטקים ובבתי קפה.
הזמזום הבלתי פוסק הזה, המולה אנושית משככת, משכרת, מרדימה.
אפשר לקום בבוקר ולעבוד עשר שעות רצוף אחרי זה. תראפיה. לחייך
לחרכי עיניים עוברים ושבים, ללקוחות שלעולם לא תראה שוב,
לחברייך לעבודה. וגם אם תראה, ספק אם תזהה.
אני מכיר גם בקבוקים כאלה, מיוחדים, עם רעש לבן בפנים. מגלים
את זה רק בקצה של הבקבוק, ורק אם מסתכלים. ערמה קטנה ושקופה
שמתערבלת על תחתית הזכוכית העבה. באמת, תרימו פעם בקבוק
ותסתכלו פנימה.