בס"ד  03.05.04

בהמשך לשיחתנו על אימא, והפעם פשוט תקשיב, בלי להתפרץ ולומר
מיד "את לא צודקת" או "רק נדמה לך, זה לא ככה."
תנסה לא לשפוט ולא לראות את הדברים מנקודת מבטה של אמא, כי הרי
יש לי אמא אחת, אין צורך שגם האבא ימלא תפקיד של אמא.
בכלל, אם אתה יכול, פשוט הקשב בלי לשפוט, פשוט פתח את הלב
וזהו.
דברנו על כך שאמא "נעלבת" שאני לא מדברת איתה.

אני רוצה להזכיר לך, כי הרי היא מכחישנית סדרתית, להזכיר לך
שאני תמיד "חיזרתי" אחריה. רציתי כן לדבר איתה. אבל היא: "את
מדברת יותר מדי... את שואלת שאלות יותר מדי..."
כל הזמן אני יותר מדי מדברת ושואלת.
לה תמיד היה מותר לשאול, ואני הייתי תמיד חייבת לענות.
זה הרי לא התחיל מהיום.
גם המראה שלי הרי לא מצא חן בעיניה מעולם. היא מעולם לא קבלה
אותי כמו שאני.
תמיד הייתי צריכה לשנות משהו, ללבוש משהו אחר או תסרוקת אחרת.
אבל גם בתור ילדים היא תמיד הגנה על רויטל מפני, כאילו אני
אויבת ולא אחות.
אני גם זוכרת שהיא הייתה מתקיפה אותך אם העזת להגן עלי.
זה היה בהונגרית, אבל את הנקודה הבנתי.
עכשיו, בטוח ששמת לב שהיא לועגת לי בכל רגע ובכל תנועה שלי.
היא משפילה אותי במבט, בלעג, בענייני אוכל ובעניינים בכלל.
אז כמה זמן אני אמורה לשתף פעולה?
אני פשוט לא מוכנה לשתף איתה פעולה בלעג שלה אלי.
היא אומרת שאין לה סבלנות לשטויות שלי.
היא מקפידה להראות את זה בכל הזדמנות, אז אני פשוט חוסכת ממנה
את השטויות שלי.
היא לא אוהבת שאלות.
גם את זה אני חוסכת ממנה.
אז מה נשאר?
אתה חושב שנעים כל פעם לשמוע שאני שואלת יותר מדי שאלות? ואילו
מין שאלות טיפשיות...
אז אני חוסכת לה את הסבל הזה.
ואתה לא יכול לומר שזה רק נדמה לי, כי יש עדים, לא אחד, לכל
התהליך הזה.

כמה היה מחזק אותי לדעת בזמנו שאני לא מדמיינת.
כמה סבל היה נחסך לי, לו משהו אחד היה אומר "פנינה, את צודקת."
זה היה מרגיע אותי והייתי יודעת שאני בסדר, שאני לא מדמיינת.
אני ממש לא מבינה את הקטע הזה, שלוקחים ילדה ועושים ממנה אפס
מאופס.
אינך יכול לומר שזה לא נכון, כי את התוצאות של התנכלות
אינסופית זו אני חיה ומרגישה בשטח.
מה אתה חושב, שזה לא מחלחל ליחסים עם אנשים אחרים?
פגיעות יתר, חוסר שיקול דעת נכון, חוסר בטחון מינימלי.
לעולם אני לא בטוחה שאני בסדר.
הרגשות אשם.
אי אפשר היה לחיות כך.
בכל הכיתות בבית הספר, ואח"כ בכל מקום, הייתי מנסה להבין מה
עשיתי לאמא לא בסדר על התנהגותה זו.
לשווא תגידו שגם אני לא הייתי בסדר.
אני ניסיתי לשרוד, שיוועתי לעזרה, וגם כשהלכתי לפסיכולוגית,
עליזה, אמא הייתה לועגת לי ואומרת: "או... את הפסיכולוגית..."
היא הייתה לועגת בכל הזדמנות. אפילו עכשיו, בליל הסדר, כשפתחתי
לאליהו הנביא את הדלת ב"שפוך חמתך".
פתאום אני שומעת צחקוק מצדה, כמו ילדה קטנה מפגרת. אתה חושב
שאיש לא שמע?
היא אמרה איזו מטומטמת אני, שאני מאמינה שאליהו הנביא נכנס.
גם אם אני אוהבת לדמיין שהוא נכנס, מה כל כך נלעג פה?
למה צריך את הבת הבכורה שלך להשפיל כך?
אתה יודע איזו הרגשה רעה זו?
והרי זה נמשך, זה לא משהו שפתאום התחיל ואני יכולה לעבור
בשתיקה.
היום אני לומדת להתנתק.
ובהונגריה?
היא שיתפה אותי בקניות או בכלל במשהו שהיא עשתה?
רק רויטל בראש שלה.
אז אתה חושב שזה לא מכאיב עד עמקי הנשמה?
כל בר דעת לא מבין התנהגות זאת.
מילא, אם היה אפשר ללבן איתה דברים, אבל או שאתה משתיק את
העניין, או שהיא מתחילה להתנפח כמו טווס.

ועכשיו, אתה אומר שמותר לך לומר את הכל. למה אתה צריך לשתוק?
זה נכון מאד, אבל אותי אתה משתיק תמיד.
כן, אתה לא רוצה עימותים עם אמא, אבל למה אני צריכה בגלל זה
לשתוק?
למה אני צריכה לשמוע כל מה שמפריע לך, והרי אין לכך פתרון, אלא
אם תלך ותתמודד עם זה,
ואילו אותי איש מעולם לא שמע?
אני הלכתי וכן התמודדתי עם הבעיות שלכם, שספגתי אותן לתוכי.
ובכלל, למה אתה לא הולך ליעוץ, באמת? וגם אמא, עם התקיעות שהיא
נמצאת בה.
כל עוד נשמה באפנו, כלום לא מאוחר.
אתה מכיר את בת התשעים שמישהו רצה להתחתן איתה.
היא אמרה שהיא צריכה לשאול את ההורים - בבקשה.
שום דבר לא מאוחר מדי.

אז זהו אבא, מי "שהתקלקלו" לו החיים ולא מיצה אותם באמת זו אני
בגלל אמא נהדרת, שלא יודעת לשוחח, לא יודעת לפרגן. חס וחלילה
אולי זה יהיה על חשבון אביטל. מאביטל יגרע דבר.
זה מכתב ארוך, אבל אם יש לך קצת רגשות תבין שזה מכתב כואב.

ובקשר לשחר:
באמת, אני חושבת שיש לך וגם לאמא עם מה להתמודד בתוך תוככם.
אי אפשר לשנות את כולם בהתאם לרצונכם, את זה אתה אומר לי אין
ספור פעמים.
אז בבקשה.
היא בריאה, היא מתעמלת, היא לומדת וגם אוכלת.
אז ככה היא. רזה מדי, נכון. לא כדאי להרוג אותה בגלל זה.
כי מה, אתה באמת חושב שבכוח וביד חזקה אפשר לרכך מישהו ולהתקרב
אליו?
אתה תמיד אומר לי "למה את צועקת, אפשר בהומור וכו'..." אבל
מניסיון שלי, ההומור שלך הוא הומור שחור ולועג, כי הוא על האדם
ולא עם האדם, ואתה עושה את זה בנקודה הרגישה ביותר.

זה מכתב ארוך וקשה לי, יותר מאשר לך, כי אני חייתי את זה בתור
ילדה שניזונה מרפש.
עכשיו אני צריכה ללמד את עצמי לזרוק את הרפש ולדעת שמגיע לי
טוב.
אז עם אמא אין לי מה לדבר, כי כשהיא רואה אותי הפנים שלה
מתכרכמות.
ואיתך, תמיד יש על מה לדבר. לא חייבים לדבר דווקא על שחר או על
דברים שאי אפשר לשנות.
אבל אולי אפשר לדבר על כך שתשנה אתה את נקודת המבט שלך ותאפשר
לי לחיות בלי רגשי אשמה כל הזמן.
שלא יהיו לי גם דלקות בכיס המרה, ואולקוסים ומיגרנות ו...
סרטן.

כי בזמן האחרון אתם עושים אותי ממש חולה.
אני צריכה להיות בריאה בשביל עצמי ובשביל שחר.
לא רוצה להיות חולה במחלת כליות, מרה שחורה, אולקוס ולא סרטן.
אז תאהב אותי אבא, פשוט תאהב אותי ותסמוך על הדרך שלי ועל
שיקול דעתי.
תהיה אבא שלי וסבא של שחר.
את הדאגות תשאיר לאמא.
ממנה אני כבר לא אראה אור, אבל ממך עוד כן.

ובברכת כוהנים נפרדה.

יברכך יהווה וישמרך
יאר יהווה פניו אליך, ויחוננך
ישא יהווה פניו אליך,
וישם לך שלום

לחיים טובים ולשלום ואמרו אמן.

אמן.
פנינה,
בתך האוהבת (בכל מקרה אוהבת).

נ.ב. כשאני מתפללת אני מנסה להתחבר למשהו טוב, כדי    
    להתעודד. כי מה יעזור לי אם אהיה מחוברת לרע?
    אז עדיף לטוב. התפילה והמחשבה לטוב מובילה לעידוד.
    ולמה בכלל אני צריכה להסביר, ולהתנצל?