לא תמיד היית ירושלים ככה, מלאת שנאה ופחד, פעם היא הייתה מלאת
שנאה עם פחד רק שצד אחר פחד אבל אני לא הולך ממש לכתוב על זה.
שני טיולים עשיתי בסדיר, אחד למעמקי סיני עד שארם ואחד
לירושלים שלאחר הכיבוש.
זיסקין היה הנהגוס שלנו, בדרן משהו, תמיד היה צוחק, איש קבע
שמח.
רמי לעומתו היה ממש רציני כל המן מחפש אתרים במפה, בולע בשקיקה

את העיר העתיקה.
הנה הוא מצביע הנה מוזיאון רוקפלר שקראנו עליו תמיד. מי בכלל
קרא, מה הוא רוצה. עולים במדרגות ופותחים את השער, ממש ארמון
רומי.
עמודי שיש ואכסדרה נאה מקיפה מעין בריכה ובצדדים חדרים ובהם
מוצגים עתיקי יומין.
ציון ובארי קוראים לנו לבוא לראות את האדם הקדמון ביותר ואני
לא מתאפק ואומר, "הוא כל-כך דומה לך הרס"ר".
ההתחשבנות על המשפט הזה תגיע רק שנה לאחר מכן כשהוא יגנוב לי
את הנשק.
ובעוד אלה משתאים מהעתיקות אני בכלל סובל, כן ממש סובל, נו ממה
אני יכול לסבול? מרעב ידידי מרעב, כי הצבא צועד על קיבתו
כידוע.

"זיסקין", אני אומר, "אולי תארגן לנו משהו בפיתה", ואם אתם
חושבים שלקח לו הרבה זמן להגיע עם כמה מנות פלאפל אתם טועים.
זיסקין היה מומחה בארגונים ואלתורים.
מנת פלאפל של אז הייתה פיתה ענקית עם קציצות פלאפל בגודל של
קובה כל אחת וטעמן לא יסולא בפז. אבל התיאבון בא עם האוכל.

"זיסקין" אני אומר לו, "טוב המנה הראשונה הייתה אחלה אבל מה עם
מנה עיקרית?" ואם אתם חושבים שזה לקח לו הרבה זמן אז אתם
צודקים.
"ציון", אני אומר, "אולי צריך לשלוח לחפש אחריו, זה ממש המון
זמן, אפשר להתייבש כאן בג'יפ".
אבל ציון אדיש.
אחרי שעה או יותר מגיע זיסקין, "הנה חברה שחטו לכבודנו כבש,
תראו מה הבאתי לכם". אם מישהו מכם חושב שאפשר להטעות אותי בין
כבש לעז אז הוא טועה טעות מרה, קל וחומר שכבד של עז זה משהו
נוראי.
עכשיו כשאני ממש רותח מרעב וכעס, אני אומר לו לזיסקין, "קח
אותי למסעדה הזו ששחטה לכבודנו כבש".
לא ניכנס למרחבה ולמרחבתין ןליה סידי וסעידנא כי אחרי כל
גינוני הנימוס נכנסתי למטבח לקחתי מחבת והתחלתי.

חבילה של כבדי עוף
חבילה של לבבות עוף
רצועות דקות של בשר לשישליק
2 בצלים גדולים
מלח פלפל, פפריקה, כמון, ובהרט.

מטגנים את הבצל בשמן במחבת גדולה עד שיקבל צבע מוסיפים את בשר
השיליק ואחרי כמה דקות את הכבדים החתוכים ואת הלבבות.
מוסיפים תבלינים לפי הטעם
ובולסים.

"אנא מוש כוויס", אני אומר לבעלי המסעדה כשאני מתכוון שאני לא
כועס, לא יודע מה אמרתי בעצם רק שמייד הגיעו בקלוות וקווה.

רמי היה כעת ממש עצבני, "אנחנו חייבים ללכת לאל אקצא". הרזים
האלו , מה הם מבינים באוכל קל וחומר ברעב?

יום ירושלים תשס"ד