בין האורות המעטים נפגשו העיניים.
הוא התקרב אליה. כאילו הרגיש שהיא נועצת בו מבטים כבר מספר
דקות. היא לא הייתה מוכנה לזה וישר הפנתה את מבטה כמו ילדה בת
5 שלא רוצה שהוריה יגלו שזאת היא ששברה את האגרטל.
"היי", אמר בקול שנבלע במוסיקה המחרישה. "רוצה לרקוד?" הוסיף
וסחף אותה אל תוך ההמון המתפרע.
הם רקדו צמודים לרקע הצלילים שבקעו מהרמקולים שהיו מפוזרים בכל
מקום.
כל כך צמודים שיכלו להרגיש את הלבבות הולמים בקצב מטורף.
היא הריחה את הבושם שלו, מעלף.
רחבת הריקודים הפכה למקום מסוכן.
הם הביטו אחד בשני בתשוקה לוהטת, היו מוכנים לקרוע את הבגדים
כאן ועכשיו ולהיגרר אל תוך האהבה.
הם רקדו, רקדו והמשיכו לרקוד.
כל פעם שהתחילה להתעייף, דחף לה גלולה לפה והגיש לה את הבירה
שהזמין מראש.
לפני שהספיקה להבין מה קורה לה מצאה את עצמה נטרפת על הבר
לצידו, שפתיו לא עוזבות את גופה אפילו לא לרגע.
שקט.
היא התעוררה בבית מכוסה ב3 שמיכות.
כנראה שפרפרה מקור בבוקר כשחזרה מהרחוב ולגופה חזיה בלבד.
נסתה להתרומם אבל הראש כמו אבן צנח חזרה לכרית.
ניסיון שני והיא על הרגליים.
התקרבה לראי שהיה תלוי על הקיר המערבי בחדרה והציצה בעצמה.
נחרדה לרגע והמשיכה להביט.
היא נראתה זוועה אבל לא הפסיקה לבחון את פניה וגופה.
פתאום.. מה זה?! קעקוע?!
כן, כתובת קעקוע הידרה את זרועה השמאלית.
"עמוס"
"מי זה עמוס?!" ניסתה להיזכר.
כאב לה לחשוב. הראש התפוצץ מרוב כאב והיא ויתרה על הרעיון.
התקרבה אל החלון. השמיים בערו בשקיעת השמש.
חזרה למיטה ונרדמה שוב.
את אותו ה"עמוס" לא ראתה שוב מימיה.