רועי-לי עמית / סימני חיים |
זהו השקט אחריה,
גם לא הדגל הלבן של הכניעה
ולא דמעות ייאוש.
זה הזרועות האלה,
אשר חובקות אותי עכשיו,
מהן אני פוחדת -
ההתנתקות מהן.
זה המבט רווי דמעה
אשר מפחיד אותי עד מוות,
והדיבור המיואש
אשר אט אט מרפה...
מאי 2005, לדני, תמיד
אוהב...
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|