פעם פגשתי מישהו שאמר שאני נראית לו כמו ילדה של סתיו.
כששאלתי אותו למה הוא חושב ככה הוא אמר שזה משהו בעיניים,
בדרך שבה הסתכלתי על החדר סביבי כשנכנסתי, העומק שלהן, איך שהן
בוחנות את הכל ואיך שהן נראות קצת עצובות.
"עצובות?" שאלתי קצת בחיוך.
"כן, קצת", הוא אמר.
"עיניים אומרות הרבה על אנשים, את יודעת", הוסיף.
אני לא הבנתי בדיוק למה הוא התכוון אז פשוט חייכתי ואמרתי,
"לא, דווקא נולדתי באביב" .

רק עכשיו, אחרי שנתיים בערך, הבנתי שהזר שפגשתי באותו יום לא
התכוון למתי שנולדתי.
אנשים אומרים שהסתיו זו עונה של דיכאונות ולזה הוא התכוון
כנראה.
אני לא ממש חושבת ככה, אני אוהבת את הסתיו, זו עונה יפה
לדעתי.
אבל לפני כמה זמן אמרו לי את זה שוב, לא אותו אחד, חבר טוב שלי
שאני מכירה כבר שנים
"יש לך עיניים עצובות קצת את יודעת?" אמר
רציתי להגיד לו כמה שאני באמת עצובה, כמה שאין לי יותר כוח לכל
הבלגן הזה בבית-ספר ושאני פשוט רוצה לעזוב הכל לפעמים ולברוח,
לברוח רחוק.
אבל במקום פשוט חייכתי
"אני קצת עייפה, זה הכל", אמרתי בגרון קצת חנוק.
אבל באותו יום כשהגעתי הביתה עצרתי לרגע להסתכל במראה.
איך?
איך זה שבנאדם שלא פגשתי מימיי אבחן אותי ברגע דרך העיניים
שלי?
איך הוא ידע מה אני מרגישה בלי להכיר אותי בכלל?

אין לי תשובות לכל זה - כנראה שיש אנשים שרואים דברים כאלה,
רק שמאז שאמרו לי בפעם השנייה אני שמה לב ליותר דברים.
איך? אתם שואלים,
פשוט מאוד -
רואים אותם בעיניים.