כן, אני זוכרת, זה היה יום חמסין...
הערת אותי מוקדם, באחד עשרה, נשמעת מוזר,
שאלת אם בא לי ללכת לים...
אתה יודע כמה אני אוהבת ים,
אתה יודע כמה אני שונאת לקום מוקדם...

תמיד היית אגואיסטי בקטעים האלה,
אתה רוצה ים ואתה רוצה מוקדם...
זה לא משנה לך...

קמתי התלבשתי
וחיכיתי לך למטה,
באת עם האוטו שלך, החדש...

הגענו, החוף היה שומם...
אתה אוהב שקט,
הייתה אווירה מוזרה...
הרהרת לעצמך...
לא שיתפת...
פתאום נכנסת לים, ואני נשארתי על החול,
חיכיתי, כמו תמיד,
כשהגעת זרקת לי חיוך עקום, מאולץ
נשכבת לידי,
הסתובבתי לצד השני.

משהו קרה, אתה לא משתף, אתה לא מספר לי
זה רע,
כמעט לא החלפנו מילה, הרגשתי שמשהו רע קרה

בכיתי המון, העיניים התנפחו
אתה ניסת לתמוך בי, ליטפת את ראשי
רציתי לשים לזה סוף
רציתי לצרוח,
כאב לי,
אתה ידעת שכאב לי
אתה ראית את זה בעיניים שלי
כאב לי,
האדם הכי חשוב לי פגע בי
הדמעות לא הפסיקו לזלוג על הלחיים האדומות,
אתה ידעת שהדמעות כבר שורפות...

הסתכלת על השעון אמרת שכבר מאוחר ואולי תבוא מחר,
אני ידעתי, אני ידעתי שלא תבוא,
לא חיכית, לא ציפיתי
ובאמת, לא באת...
התמודדתי עם הכאב לבד...
שרדתי.

כעבור חמש שנים, זאת הייתה הפעם הראשונה שהלכתי לים מאז,
ופתאום הכל חזר אליי.
הטלפון שהעיר אותי מוקדם בבוקר, באחד עשרה,
נשמעת מוזר
שאלת אם בא לי ללכת לים,
אתה יודע כמה אני שונאת לקום מוקדם.