יום שני בערב, איך אני שונאת את היום הזה.
אני מסיימת לעבוד מוקדם, יותר מדי תשושה בשביל לצאת מהבית עוד
פעם, ועוד לחום הנוראי הזה אבל תחושה מעיקה, עצומה של רייקנות,
מאפילה עלי, יוצאת לי תמיד מהבטן למטה, איפה שהרחם ועולה לאט
כמו עננת עשן אל מתחת לבית החזה ונשארת שם, תקועה ותוקעת את כל
מה שמאחוריה -חמצן למוח, דם בורידים, ולה לא מזיז, מרוקנת ממני
את התיאבון.
אפילו אין לי כוח להרים טלפון למישהו שלא דיברתי איתו מזמן,
נגיד החבר הכי טוב שלי או חברה קרובה שסתם הזנחתי והתגייסה. גם
לא לחברה הכי טובה שלי כבר במשך שנה אינטנסיבית, זאת שמשדרת על
אותו הגל וכבר חודש גולשת על הגלים של החבר החדש שלה.
אז אני עוברת למרפסת ומתחילה לצחוק, צחוק היסטרי. אמא דופקת בי
מבט, מצחיק אותי לחשוב כמה בורה אני, חוטאת כמו תמיד בחטא
ההכחשה! איך אני מעזה לקרוא למישהו החבר הכי טוב שלי אם כבר לא
דיברתי איתו חודשיים?! לא שיחות של מה נשמע וגם לא על אלוהים,
אלא השיחות על הדיסקים, ועל חברה שלו וסתם כשהוא צוחק עלי שאני
שטחית. השיחות עם חברים שאתה מדבר איתם יומיום ובכל זאת
מצליחים לשנות לך את התפיסה כל פעם מחדש. באופן לא מודע שכזה.
וממתי לחברה שלי אסור שיהיה חבר, או יותר נכון, ממתי זה הפך
לתירוץ כ"כ נוח לנתק את הקשר?! ואז אני נזכרת בבחור שאוהב
אותי, או אהב או השד יודע מה, ולרגע אני מחייכת, זה מדהים
אותי.
אז עברה חצי שעה של מחשבות, והשד מתחת לחזה נשאר ולוחץ כל כך
שנדמה לי שהורידים שלי גדלו ברדיוס של סנטימטר, עכשיו אני כבר
לא מתקשרת מרוב בושה, וככל שהמחשבות והתגליות מציפות אותי עוד
חלק במוח שלי מת. והנקישות שנוצרות ממגע מהיר של גלגלי עגלות
תינוקות הנשאות ע"י עובדות זרות עצבניות, על אבני האקרשטיין
הורודות שבפארק למטה, סוגרות עלי ויוצרות תחושת מחנק. חם לי
ואני מזיעה, אמא שלי קוראת לי מחדר השינה שלה, השעה 18:30, אני
צורחת עליה שתעזוב אותי והולכת לישון.
יום שני בערב, איך אני שונאת את היום הזה! |
