בוקר.
אנחנו יושבים במטבח הקטנטן שלו עם שתי כוסות תה מלאות.
הוא מכחכח בגרונו כהרגלו, רגל על רגל מניח ומניח הנחות בקול
רם.
"התה שלך חם מדי?"
"מה? לא." אני שואלת ועונה במהרה, כדי שלא ישים לב שמוחי שוב
התחיל לטייל ולקח לי רגע להבין מה הוא שואל אותי.
הוא טובל ביסקוויט בתה ומרים אותו אל פיו בדיוק כשהחתיכה
הספוגה נראית כאילו תצנח לבטח לתוך הכוס. הוא עוצם את עיניו
ואני רואה שהוא נהנה. חמימות מתפשטת בי למרות שעוד לא טעמתי
מהמשקה שבין כפות ידיי. גם אני אוהבת לטבול ביסקוויטים בתה,
אבל אני משגיחה טוב על מה שאני אוכלת, עכשיו כשהצלחתי לרדת 5
קילו. לא שהוא שם לב. טוב, הוא לפחות לא אמר כלום.
החתול שלו מתחכך לי ברגל.
אנחנו שותקים.
שנינו עייפים מאוד - בקושי ישנו הלילה. היינו טרודים מדי בלדבר
על חיים ומוות, אמת ושקר, אהבה ושנאה, טאו וזן, ספרות טובה
ושירים גרועים. היינו מאוד עסוקים.
הוא מכחכח בגרונו שוב.
אם הוא רוצה להגיד משהו, זה הזמן שיגיד אותו.
"אני לא רוצה לאבד אותך".
אני מחייכת ומרשה לעצמי ללגום מהתה. כדרך הטאו, אני מעניקה לו
תשובה.
"אתה לא יכול לאבד אותי. אני לא שלך לאבד".
הוא מביט בי בחצי חיוך אך עיניו נוגות. אני מורידה יד אחת מכוס
התה, נשענת קדימה ואוחזת באחת מידיו.
הוא שותה מהתה ואני שותה אותו במבטיי. הוא מבחין בעיני
הבוערות. הוא יודע שהכל רק מילים, הוא יודע שהגאווה שלי לא
תיתן לי להודות באהבתי אליו. הוא יודע שאני רק שלו, כולי שלו,
יותר שלו משלי.
אני משיבה את ידי לחיקי בתחושה קלה של תבוסה. הורדתי את השריון
לרגע.
החתול משמיע יללה ועוזב את המטבח בהליכתו האצילית.
הוא טובל ביסקוויט נוסף בכוס שלו ומעיר משהו על שהתה שלי
יתקרר.
"אין דבר טוב יותר מתה חם".
"אני מעדיפה תה קר. קפוא ליתר דיוק".
אני התה החם שלו והוא התה הקפוא שלי למרות שמבחוץ זה נראה
בדיוק ההפך.
שקט.
החתול חוזר למטבח ביללה קולנית.
"שני גמלים הולכים במדבר," הוא פותח ואני מביטה בו משועשעת,
"הגמל הראשון אומר: 'מאחורי גמל ומלפני גמל' והגמל השני אומר:
'מלפני גמל ומאחורי מדבר'. איך זה יתכן?"
טוב. עכשיו כשסיכמנו מי הכובען המטורף...
"הם הולכים במעגלים?"
"לא. שיירה".
"ויש רק שניים, אמרת...?"
"רק שניים".
שנינו לוגמים מהתה.
אני חושבת עוד קצת ולבסוף נכנעת.
"נו? הכיצד זה ייתכן?"
הוא מחייך את החיוך המקסים שלו, זה שכבש אותי לפני חודשים רבים
כל-כך. הוא לוגם מהתה שלו, נהנה מהציפייה שלי.
"הגמל הראשון שקרן".
שנינו צוחקים ונשענים אחורה בכיסאותינו.
החתול מסתכל עלינו בתמיהה.
היינו צריכים את זה.
בתוכי אני שומעת את הקול הקטן הזה שאומר לי שהוא שוב הצליח
להתחמק מהעונש, ששוב הוא קיבל את מה שרצה. אני נשארת. הוא יודע
את זה עכשיו.
לגימה אחרונה עכשיו והוא סיים את המשקה שלו.
התה שלי קר.