"אז הבנתי איך הכרת את ערן", אמר ציון, "אבל איך השלמתם? איך
בחרת בינו ליריב...?"
"זה... לקח קצת זמן..." אמרתי בשקט, "בדרך עשיתי כמה
טעויות..."

חיפה, 1990
חזרתי למחרת לכיתה, אבל ללמוד כבר לא יכולתי... הסתכלתי חצי
מהשיעור על יריב וחצי מהשיעור על ערן... הם מצידם הצליחו יפה
מאוד להתעלם ממני ואחד מהשני. הם נראו כעוסים, אפילו יריב
שמחייך תמיד נראה פגוע מאיך ששיחקתי בו... הייתי נסערת כולי
ופתאום שמתי לב לנורית הרכלנית שחייכה אליי. זרקתי לעברה מבט
תמה. בתוך שניות קיפלה במיומנות של מהנדס מטוס נייר וזרקה
לשולחן שלי. פתחתי את המטוס.
אז מה, את נראית לי מדוכאת משהו

חייכתי אליה בחזרה ושלחתי לה תרוץ חבוט למצב רוחי. נורית היא
לא בחורה רעה, היא אוהבת לרכל אמנם, אבל היא נחמדה ואוהבת
לעזור לזולת. הפעמון צלצל, הלכתי לפינת העישון הסודית שלי
מאחורי אולם ההתעמלות. באותה תקופה התחלתי לעשן, עניין של
עצבים אני מניחה. הרגשתי יד על כתפי. הסתובבתי.

"יריב!"
הוא הניח יד מרגיעה על פי.
"ששש, קארין, אל תצעקי, שלא יתפסו אותנו", אמר משועשע ונרגש.
הוא שלח לשון קרירה בטעם ארטיק לימון לתוך הפה שלי ואני שלחתי
לשון נבוכה לתוך שלו. פתאום עברה בראשי דמות מוכרת, כמו
בהבזק.
"יריב, תפסיק..." עצרתי אותו בחיוך מתנצל כשהתחיל לפתוח את
כפתורי חולצתי.
"אני כבר לא כועס ואת כבר לא עם ערן, אז מה הבעיה...?" שאל
בחיוך.
"הבעיה היא... שאני עדיין חושבת עליו, גם עכשיו... אני חושבת
שאם הייתי פחות פחדנית הייתי נאחזת בו ולא מרפה, במקום להחריב
את הקשר שלנו ולהכניס אותך לחיי..."
הוא הלך משם, עם הזנב בין הרגליים (תרתי משמע), מובס.
נשארתי שם מספר דקות ופתאום הרגשתי שפניי רטובות.
"את בוכה", שמעתי קול מוכר מאחוריי. הקול של נורית. כשסובבתי
את הראש להביט ראיתי אותה שם, לבושה בחולצת בית הספר שקשרה
בצורה שיש בה יותר משמץ התגרות בבנים שסביבה.
"אל תהיי מפגרת, אני סתם אלרגית..." עניתי לה בגרון חנוק. היא
הניפה את ידה במאמץ, כי היא הייתה בחורה נמוכה ואני תמיד הייתי
גבוהה - וליטפה את שיערי.
"יפה לך השיער ככה... את מגדלת, נכון?" שאלה ברוך.
"כן, החלטתי שנמאס לי קצוץ", עניתי ואחזתי בקווצת שיער שלה,
"וגם לך יצא יפה. את עושה פסים?"
"כן. את מרגישה יותר טוב...?"
"כן".

אחרי שיעור התעמלות, כשנותרנו רק אני ואחותי שרית בחדר ההלבשה,
ראיתי שהיא מתאפקת לא לשאול אותי משהו. היא התנגבה, מביטה בי
בחיוך משונה ולא הסירה ממני את המבט.
"נו... תוציאי את זה כבר, שרית, מה את רוצה לשאול...?"
"מה קורה כבר עם ערן? או עם יריב? במי בחרת...?"
"זה אבוד", אמרתי לה, זועפת משהו, "זה לא יחזור להיות מה שהיה,
אז אין טעם שתשאלי שאלות מטומטמות..."
שתקנו שתיקה ארוכה, גם היא הייתה נבוכה למרות שכלפי חוץ חייכה,
אבל אני מכירה אותה.
"אני שונאת אותך, הציצים שלך יותר יפים..." אמרתי לה בזמן
שלבשה מכנסיים.
"אין לך מה לקנא בי, זה כל-כך לא נוח להסתובב איתם כל הזמן..."
נאנחה שרית, "וחוץ מזה, הגוף שלך התחיל לקבל צורה יפה מאוד...
במיוחד איפה שצריך...."
הסמקתי.
"דרך אגב", הוסיפה להביך אותי, "שמת לב איך נורית מחייכת אליך
לאחרונה..."
"כן, למה?"
"אני חושבת שהיא נדלקה עלייך..." חייכה החצופה.
"אויש, אל תדברי שטויות..."
"מה, לא שמעת שהיא לסבית...?"
"כן, אמרת לי אותו הדבר על ורד וחלי... בזמן האחרון יש לך
אובססיה על לסביות... את בטוחה שאת לא בקטע...?"

בסוף היום ניגשה אליי נורית ושאלה אם זה בסדר שנלמד ביחד
לבחינה, אם אפשר אצלי ובשבת. לא ייחסתי לכך חשיבות. הסכמתי.
טרררר!
"עורי קומי, עצלנית", חייך אבא כשפתח את החלון בבוקר, "היום את
לומדת לבחינה..."
התעוררתי זועפת כהרגלי בבוקר, הלכתי לסלון והתיישבתי ליד
הטלפון. אבא איחל לי איחולים חפוזים ויצא לטייל. כל הזמן חשבתי
בלבי, שאם רק היה לי אומץ הייתי כרגע מתקשרת לערן. מזמן לא
ראיתי אותו, את החיוך המתוק שלו, מזמן לא הרחתי את הריח המשכר
של גופו...
הרמתי את  שפופרת הטלפון, נוגעת בחוגה בהיסוס. זה לא עזר.
טרקתי כמו פחדנית את הטלפון עוד לפני הספרה הראשונה. צלצול
בדלת. קמתי ממקומי ופתחתי את הדלת לנורית, שעמדה בפתח וחיוך
גדול מרוח על שפתיה. היא לבשה חולצת כפתורים עם מחשוף עמוק
שהבליט את נתוניה השזופים והשופעים ומכנסיים קצרים מאוד. רצו
עליה שמועות בכיתה, שהיא הולכת להשתזף בחופי נודיסטים. כנראה
שהשמועות נכונות.
"כנסי, נורית..." הסמקתי, מבלי לדעת למה ורצתי למטבח, להביא לה
שתייה וכיבוד.
"יש לך בית יפה..." חייכה נורית ופתחה את הספר, "אז נתחיל
בללמוד על הנאציזם...?"
"כן, בשמחה", אמרתי וסידרתי את החולצה הלבנה שלבשתי על גופי,
נבוכה בלי סיבה.
נורית פתחה את פיה ודקלמה את העובדות הידועות, כמו תוכי. זו
השיטה הכי טובה להגיע בציון עובר לבגרות מלאה, לא להסתכן עם
הבוחן ולענות כמו רובוטים.
"את יכולה להעביר לי את המיץ?" שאלה בחיוך מנומס. העברתי לה את
המגש בזהירות, אבל מה שברור זה שהיא לא הייתה זהירה והכוס
נשפכה עליה.
"אני נורא מצטערת... מה אני אעשה? המכנסיים שלי מוכתמות,
שיוואוו..." מלמלה נורית.
"זה בסדר", אמרתי בחיוך מרגיע, "תורידי את המכנסיים ואני אנסה
להוריד את הכתם..."
היא הורידה בטבעיות את המכנסיים והושיטה אותם לעברי, פותחת
כפתור בחולצתה כדי "לבדוק שלא לכלכתי משהו מתחת..."
המשכנו ללמוד. היא הקשיבה הפעם לי כשדקלמתי, מעבירה יד בשיערה
הצהבהב הצבוע.
פתאום בכיתי. אני שונאת להודות בזה, זה נשמע לי רכרוכי משהו,
אבל הרגשתי עייפה מהחיים ומהתקופה האחרונה.
"די, מה קרה לך?" שאלה נורית בדאגה וליטפה את לחיי. פתאום נשקה
על לחיי. שנייה אחרי זה לא התאפקה ונשקה לשפתיי, ידיה מתחילות
למעוך מעל החולצה את שדיי.
"מה את עושה..." נבהלתי כשהחלה "לטפס" עליי, מתחככת בי בתחתוני
התחרה שלה...
"אני... חשבתי שאת יודעת..." חייכה והחלה שוב ללטף אותי, פותחת
כפתור בחולצתי.
"איך את מעיזה?!" דחפתי אותה, "יא מגעילה! עופי לי מהבית!"

כעבור שבוע בדיוק הבית שוב היה ריק, אז הרמתי את שפופרת הטלפון
וחשבתי להתקשר לערן. חייגתי, לבי הולם בפראות.
"הלו...?"
ניתקתי. אני לא אמיצה כל כך היום. פתאום צלצל הטלפון.
"שלום, קארין, מדברת נורית..."
"מה את רוצה...? אין לי זמן..."
"לא, קארין!" היא נבהלה, "אני רציתי להתנצל בפנייך על מה
שעשיתי... את מוכנה לבוא אליי לשעה, שנדבר על זה...?"
"טוב, בסדר..." נכנעתי, "אבל בלי שטויות..."
הלכתי ברגל אליה, כי אוטובוס אין בשבת ולמונית אין כסף.
"שלום, קארין..." אמרה בעליצות, "אני שמחה שאת פה, אני נורא
מצטערת על מה משהיה בינינו... הנה, מתנת פיוס קטנה ממני..."
לחצנו ידיים, מחייכות על ההבנה החדשה שצמחה בינינו.
היא הגישה לי מכד גדול מיץ תפוזים לתוך כוס גדולה.
"תשמעי", אמרתי לה ולקחתי לגימה, "אני מצטערת גם כן שהתפרצתי
עלייך... זה בסדר אם את סקרנית לגבי החלק הזה במין, פשוט
תצטרכי לקבל שאני לא..."
"בסדר, אמרתי שאני מצטערת", חייכה ולגמה גם היא מהמיץ.
"אני באמת מקווה שנוכל להיות חברות..." אמרתי כשפתאום הרגשתי
עייפות משונה. נורית התקרבה עוד יותר אליי והתחילה ללטף את
גופי. היא עברה בידיה הקטנטנות מעל החולצה, רועדת כשנגעה
בחולצה היכן שמתחת יש שדיים. היא פתחה במהירות את חולצתה,
מתיישבת עליי כשפניה מולי ומשליכה את החולצה. הרגשתי מסוחררת
אך ידיי עברו מעל החזייה שלה והיא נאנחה חרישית. גופה עלה וירד
כשליטפתי אותה, עם כל ליטוף על שדיה השופעים הוסיף לעלות
ולרדת.
עיניי כמעט נעצמו מעייפות, אך ידיי הושטו לגבה של נורית
ושיחררו את חזייתה. היא צחקקה וזרקה את חזייתה לקצה החדר. והנה
ראיתי מול שני עיניי את צמד עופריה השזופים, גדולים, חומים,
פטמות חומות מזמינות בקצותיהן. ליטפתי את הפטמות, מגלגלת אותן
תחת אצבעותיי כמו פלסטלינה עד שהתקשו. נורית רעדה וגנחה,
מתחילה לטפס על גופי הגבוה ולפתוח כפתורים בחולצתי.
"תגידי..." שאלתי בקושי, "מה שמת לי במיץ תפוזים...?"
"תשתקי..." צחקה עד ששדיה רעדו והגישה כוס לפי, "פשוט
תשתקי..."
"אבל אני לא..." ניסיתי למחות אך מיץ תפוזים מהול בוודקה כבר
מילא את פי. חלק ממנו נשפך עליי, בדיוק כשהחלה לפתוח את החזייה
השחורה שלי והטיפות נצצו על עורי הבוהק. היא נכשלה בניסיון,
מאחר וגם היא הייתה שיכורה אז היא פשוט ניסתה למשוך ימינה
ושמאלה את הכתפייה. גנחתי, כי זה כאב. היא תפסה חצי שד שקפץ
משם והתחילה לעסות אותו, עיניה נוצצות בהתלהבות. נורית התכופפה
ועיגלה את שפתיה, מהדקת את שפתיה סביב הפטמה שלי. הפטמה שלי
התקשתה וחשתי מגורה מאוד. פתאום החלה פותחת בשתי ידיה את
כפתורי הג'ינס שלי, מלטפת לי את התחתונים השחורים...

התעוררתי כעבור כמה שעות. למזלי הוריה עוד לא חזרו הביתה. הראש
שלי כאב כאילו הלמו עליו בפטיש. הסתכלתי על עצמי. החולצה שלי
הייתה פתוחה לרווחה וכתפיית החזייה הייתה משוכה לצד, חושפת את
נתוניי... נורית נחרה בקולי קולות, לבושה רק בחלק תחתון של בגד
ים סגול.
"תתעוררי, נורית", אמרתי בתקיפות כשהתאוששתי, מסדרת את בגדיי.
היא התעוררה ונראה שלא סבלה משום האנגאובר, כנראה הייתה
רגילה.
"אני רואה שבילינו קצת..." חייכה בממזריות,"עד לאן הגענו אם
זה...?"
שתקתי. פתאום היא עצבנה אותי. היא והמניפולטיביות שלה.
"אני לא זוכרת הרבה מעבר לזה שהתחלת להפשיט אותי..." אמרתי
בכעס, "אבל את מגעילה בכל מקרה... לסביות מגעילות אותי, לא
הבנת...?, שיקרתי במצח נחושה.
ניגשתי אליה ובעטתי בה, שתלמד. אחרי זה הלכתי. בינתיים החלטתי
איך אני הולכת לטפל בכל הבלגן עם ערן ויריב.
חזרתי לביתי, נכנסתי לחדרי וסגרתי את הדלת. הורדתי את הבגדים
מעליי ולבשתי את כותונת הלילה ההיא, שקניתי בסוד. חשבתי קצת
ואז הושטתי יד מתחת לכותונת, מסירה את החזייה והתחתונים.
ביד אחת מרחתי את רגל ימין בקרם לחות, מרימה את הרגל ומותחת
אותה מעלה מעלה...
וביד שמאל הרמתי את הטלפון, מתקשרת לערן... נו, תענה כבר...