אוהבת
אוהבת ופוחדת
או יותר נכון, פוחדת שאני אוהבת
כי עד עכשיו תמיד בסוף אני אומרת
ואז הורסת
את הכל.
עד שנשכח.
או לפחות נדמה שכך...
אבל האהבה פשוט אורבת מעבר לפינה
מחכה להזדמנות הראשונה,
ואז חוזרת את הכל להשמיד
ואני שוב נשברת, כמו תמיד...
ממך רחוקה,
מנסה להחלים מהמכה
וכל פעם מכריחה את עצמי להשתנות,
ומה שאני באמת - לא להיות
אבל בפנים יודעת שהכל ערמה של אשליות,
כי את עצמי, אני אף פעם לא אצליח לרמות...
והסיפור הזה לעולם לא ייגמר
עד שלא אכיר מישהו אחר
שאיכשהו, יהיה בדיוק כמוך, אבל בעצם לא
והזמן, הוא כבר יעשה את שלו