החברים שלי קוראים אותי מומו השקרן, לא בגלל שאני באמת שקרן חס
וחלילה, פשוט בגלל שהיו לי חיים כל כך מלאים וכל כך מרתקים שאף
אחד לא מאמין שכל מה שאני באמת מספר קרה. למשל: לפני ארבע שנים
ניגשה אליי בחורה ממש פצצה ברחוב, וסתם ככה כמו כלום היא
הורידה את החולצה שלה ואמרה שהיא רוצה אותי. אני אמרתי לה:
"שמעי בובה, הייתי שמח, אבל סקס מזדמן ואני זה ממש לא זה,
מצטער." והלכתי. עד עכשיו אני לא כל כך בטוח למה אמרתי לה את
זה, כי סך הכל סקס מזדמן ואני זה ממש כן זה. כנראה שלא היה לי
מצב רוח באותו יום, אתם יודעים, לכולנו יש ימים כאלה.
אתמול באה אליי ג'וג'ית, ידידה שלי, ושאלה אותי אם בא לי לבוא
איתה לקניון, להציק לכמה אשכנזים. אני כמובן שהסכמתי, למה מתי
שיבוא יום שאני יעדיף להשאר בבית מאשר ללכת להציק לאשכנזים אני
יעדיף למות. אז הלכנו לקניון ובדרך התאספנו עם עוד כמה חבר'ה
מהשכונה. מצאנו לנו איזה אשכנזי אחד, נראה חנאג' כזה עם
משקפיים. הוא הלך עם שקית של 'סתימצקי' ועם חברה שלו שהייתה גם
אשכנזית אבל דווקא שווה. בהתחלה רצינו לראות אם יש לו ביצים
בכלל אז נטפלנו לחברה שלו.
זה התחיל כשחבר שלי, בז'הז'ה, התחיל לצעוק עליה מילים גסות כמו
"כוסית, רוצה בטוסיק?". כל פעם שהוא צעק משהו כזה כולנו
התפקענו מצחוק, לא בגלל שזה היה מצחיק, פשוט כי לא רצינו
שבז'הז'ה יעלב. האשכנזים כמובן לא שמו עלינו בכלל, ניסו
להתעלם, אז כל החבורה קמה והתחילה להיטפל אליהם יותר מקרוב.
ז'יז'י ישר באה אל הבחורה ותקעה לה מוחטה בפנים. "תעזבי
אותה!!" האשכנזי צעק, אבל אנחנו רק הסתכלנו עליו וצחקנו.
הפרצוף של האשכנזית היה מסכן כזה, היא לא ידעה כל כך מה לעשות,
וגם הפרצוף של האשכנזי לא היה משהו, הוא בטח התלבט אם לעזור
לחברה שלו ולחטוף מכות או לברוח כמו תרנגולת. ז'יז'י התחילה
לקלל אותה, והאשכנזי כל הזמן אמר לה שתעזוב אותה. אחרי איזה
דקה שרק ז'יז'י נטפלה לאשכנזית כולנו התחלנו. בהתחלה התחלנו רק
בדיבורים, ואז גם התחלנו לגעת בה. בהתחלה בג'הג'ה צבט לה
בטוסיק, ואז ז'אק נגע לה מקדימה, ואני מעכתי לה את הציצים. היא
צעקה שנפסיק ואז האשכנזי ממש התעצבן וקפץ עלינו וניסה להרביץ
לנו. מה אני אגיד לכם? ביצים היו לו לאשכנזי הזה. ברור שברגע
שהמכה הראשונה שלו נחתה על הגב של ז'אק כולנו עזבנו את החברה
שלו ופנינו אליו. בהתחלה שאלנו אותו אם יש לו בעיות, ושהוא
ניסה לענות הפלקנו לו סטירה כזאת שהעיפה לו איזה שתי שיניים
לכביש ליד. הוא שוב ניסה לדבר ושוב הבאנו לו בסטירה.
החברה שלו התחילה לבכות.
האנשים שהלכו ברחוב לידינו עברו לצד השני וכאילו התעלמו ממה
שקרה.
את המכות הרציניות שנתנו לו אני התחלתי כשנתתי לו בעיטה חזקה
בבטן, ואז שהוא נפל לרצפה מקופל מכאב גם הכנסתי לו אחת בביצים.
ז'אק נתן לו אז כמה פליקים נוספים בפנים ובז'הז'ה התחיל לבעוט
לו ברגליים עד ששמענו את העצמות שלו נשברות.  אחרי זה אמרנו
לבנות להסתובב ופשוט השתנו עליו. אני לא יודע למה עשינו את זה,
זה פשוט נראה לנו נחמד, להשפיל קצת את הצפוני המפגר. אחרי
שגמרנו לו על הפרצוף שם שתן צהוב כזה כמו שרק לנו יש ז'אק הביא
לו בעיטה ממש חזקה בפנים ואז הלכנו משם. החברה שלו נשארה לידו
ובכתה שמישהו יבוא ויעזור להם, ושהוא גוסס לה בידיים. אבל אף
אד לא בא לעזור לה, לאף אחד לא איכפת.
ביום למחרת פתחתי את העיתון ופתאום קראתי שהבחור שהרבצנו לו מת
בבית חולים שלקחו אותו אחר כך. היה כתוב שנשברה לו הגולגולת
כשז'אק בעט בו בראש בסוף ושרסיס מהגולגולת נכנס לו במרכז עצבים
חשוב במח וזה ישר הרג אותו במקום. בעיתון ראיינו כל מיני אנשים
שאמרו שהם לא יודעים איך זה אפשרי שבארץ כזאת כמו שלנו יכול
להיות רצח כזה בלי שום סיבה ושהמשטרה פותחת בחקירה כדי למצוא
מי רצח אותו. היה כתוב שהחברה של הנרצח, שהייתה עדת הראייה
היחידה, זכרה רק ש"מי שהרג אותו היה חבורה של ערסים מרוקאים."
ככה זה עם אשכנזים, תמיד יזכירו שאנחנו מרוקאים, תמיד
בגזענות.
המשטרה לא תפסה אותנו. היא אף פעם לא תופסת. ברור שזאת לא
הייתה הפעם הראשונה, וגם לא האחרונה, שפוצצנו אשכנזי במכות סתם
כי היינו משועממים, ומדי פעם הייתה קוראת לנו טעות קטנה כמו
עכשיו - שהוא מת. אבל מה, אסור לנו לטעות? אנחנו לא גם בני
אדם? תאונות קורות, ותאמינו לי שהייתי מסגיר את עצמינו למשטרה,
אבל אני יודע שהם לא מבינים שתאונות כאלה קורות והם בטח יכניסו
אותנו לכלא לאיזה אלף שנה, כאילו שלהשתעשע קצת עם אשכנזים
בשביל הכיף זה איזה פשע נורא שצריך למגר. הכותרות בעיתון על
הרצח נמשכו עוד כמה ימים, כל יום הם אמרו את אותם דברים: שזה
רצח מגונה ושהחינוך אשם ושהכל מהבית ושטויות כאלה, ואז זה
הפסיק, כמו שכל דבר מפסיק בסוף. בסוף שוכחים הכל.
בערך חודש אחר כך תפס אותי ז'אק ברחוב ואמר לי שהוא הכין
בשבילי אכושארמותה הפתעה: "בו מומו, בו תראה מה עשיתי לך, איזו
ג'סטה. עכשיו סוף סוף תוכל להפסיק לשקר על זיונים שיש לך
ולחוות את הדבר האמיתי." לא ידעתי על מה הוא מדבר, ז'אק. אני?
משקר על זיונים שלי? אני לא חושב. בכל מקרה באתי איתו. הוא לקח
אותי לאיזה מחסן נטוש שהיה בקצה העיר שלפעמים התאספנו שם בשביל
לעשן מריחואנה בנרגילה, ושם הוא הראה לי את מה שהם תפסו. זאת
הייתה החברה הזאת של הבחור שתפסנו, קשורה ובכל הגוף ועם נייר
סלוטייפ חזק כזה על הפה שלה כדי שלא תוכל לצרוח. "תפסנו אותה
בקניון, מסתובבת עם  איזה אשכנזי קטן. הרבצנו לקטן ולקחנו אותה
איתנו!" בז'הז'ה אמר לי בחיוך רחב. על השיניים שלו היה קצת
אדום, בטח דם שעף לאשכנזי הקטן הזה שהם תפסו איתה. הסתכלתי על
האשכנזית והיא הסתכלה עליי במבט מלא שנאה. "היי בובה!" אמרתי
לה כמו בסרטים וכלם צחקו. "תקשיבי חמודה, בדרך כלל אנ י לא
אוהב לקחת בכח, אבל מה, אנחנו יודעים איך אתן האשכנזיות, תמיד
מוכנות לתת ורק צריך לקחת. ככה שמה שאני יעשה לך עכשיו את
דווקא רוצה, ואת הולכת להינות מזה, את מבינה?" אמרתי לאשכנזית
בקול תוקפני כזה, והעיניים שלה התמלאו בדמעות. שתבככה, שתבכה
הזונה.
אחרי שגמרתי איתה יכולתי לראות לפי הכתמים על המכנסיים שלי
שהיא היתה בתולה. לא ריחמתי עליה לדקה, מגיעה לה לזונה הזאת,
ככה נשארת בתולה, זה מה שמגיע לכולן. אחרי שאני גמרתי איתה
בז'הז'ה התנפל עליה וכל הזמן צרח לה באוזן "איך את אוהבת את זה
מותק, הא? {דפיקה}, ואת זה?? {דפיקה}" ואחרי שהוא גמר ז'אק גם
עשה עליה סיבוב. אחרי זה הורדנו לה נגחה בראש והיא התעלפה. את
הגוף חסר ההכרה שלה שמנו בשירותי נשים בקניון איפה שהם מצאו
אותה, והלכנו משם.
אחרי יומיים ההורים שלה מצאו את הגופה שלה תלוייה בארון בחדר
שלה. החליטה לגמור לעצמה את החיים.
בסוף המשטרה תפסה את החבורה שלנו כי באיזה פעם אחת שהרבצנו
לחייל לא היינו זהירים כי לא ראינו שיש עליו נשק, ואחרי שהלכנו
הוא ירה על בז'הז'ה כדור ברגל ואיזה שוטר שעבר בסביבה שמע את
היריה ותפס אותנו. הם לא ידעו שאנחנו היינו מי שהרג את האשכנזי
הזה או מי שאנס את החברה שלו, והם שפטו אותנו לשלושה חודשים
בכלא על אלימות. מניאק השופט הזה, ככה גוזל מאיתנו שלושה
חודשים מהחיים, איך הוא מעז ממי הוא השיג את הזכות מה הוא חושב
לעצמו ניכנס בו שנצא מהכלא.
בכלל, בכלא לא היה נעים, בכלל. אני זוכר את הפעם הראשונה
שהביאו לי מאחורה ממקלחות, איך צעקתי מכאב ולאף אחד לא היה
איכפת. גם לא לסוהר שהצטרף וגם תקע אותי איזה פעם. הפרידו את
כל החבורה שלי, לא ראיתי לא את בז'הז'ה ולא את ז'אק בכלל.
לפעמים בלילות תפסו אותי איזה עבריינים מסוכנים, כמו רוצחים
כאלה שרצחו את אשתיהם, והרביצו לי עד שהיה יוצא לי דם
מהשיניים. כל כך כואב, כל כך לא פייר. מה עשיתי שזה מגיע לי,
מה?
אחרי חודשיים כבר הייתי בחוץ, שליש על התנהגות טובה. בחוץ
גיליתי שבז'הז'ה וז'אק לא שרדו את הכלא. שלחו אותם לכלא אחד
ושם חבורה של אשכנזים רוצחים חיסלה להם את הצורה באיזה מהומה
שפרצה שם. ג'וג'ית אמרה לי שכשקראו לה לזהות את הגופות שלהם לא
היה ניתן היה לזהות כלום, ממש כלום.
אבל אני, מה איכפת לי אני. בז'הז'ה וז'אק באמת מתו בכלא, אבל
אלה אף פעם לא היו חברים שלי. אמרתי לכם שקוראים לי השקרן כבר
בתחילת הסיפור, ואתם בטח האמנתם לכל מילה שאמרתי. בכלא לא
ישבתי אפילו יום אחד, ובכלל אף פעם בז'הז'ה וז'אק לא קבלו אותי
לכנופייה שלהם, שגם אף פעם לא רצחו אשכנזי או אנסו מישהי.
שניהם נכנסו לכלא על עבירת סמים שהם ביצעו. הם קנו חומר מחייל
אחד שגילה שהם עובדים עליו בתשלום והחליט לירות לבז'הז'ה ברגל.
את כל הסיפורים האלה שמעתי מג'וג'ית רק בגלל שהיא אחותי ושהיא
תמיד מספרת לי על החברים שלה ועל כמה שהם גדולים ומגניבים. איך
הייתי רוצה להיות איתם, אפילו למות כמותם בכלא. לפחות מתו
בכבוד, לפחות זה.
אבל אני עדיין קטן מדי, רק בן 12. אבל חכו חכו, עוד כמה שנים
אני אהיה גדול וגם לי יהיו חברים ואנחנו נטרר את החיים של
האשכנזים האלה, בדיוק כמו שהמצאתי כאן בסיפור הזה. בדיוק כמו
שהמצאתי.

-  9.1.2000