"אמרת שאתה רוצה אותם, אז קח אותם. אין לי כסף לגדל אותם. אם
היית משלם כמו שצריך, לא היינו מגיעים לזה".
אני עומד ברחוב. השעה חמש בדיוק. לפני ארבע שעות הורה השופט
לחדש את הסדרי הראיה בלי התחכמויות. עלה לו על העצבים התיק
הזה. אני כאן בשעה חמש כדי לקחת אותם אלי עד מחר בבוקר. בדיוק
כמו שכתוב בהסכם. מחר בבוקר יש לי מצגת חשובה בעבודה. סיכום
הגרסא הקרובה של הפרוייקט. המצגת בירושלים. שביתת המורים
הגדולה התחילה לפני יומיים. לנעמה אין בכלל בית ספר. לגיא יש
מעון, ותודה לנעמת על חוסר הסולידריות עם מאבק המורים. אני שם
לב שבכלל אין שום דבר על הילדים. לא ילקוט, לא תיק עם בגדים.
כלום. הם עומדים עם הבגדים הרגילים. אפילו תיקי היד או השקיות
הרגילות חסרים. ולידה הוא עומד. עם פיאות הלחיים המגעילות שלו,
ארוכות של שנות הששים, וחיוך מנצח על השפתיים. אני כל-כך פגוע
מהשניים האלה, שאני לא מצליח להגיד לעצמי איך קוראים לו. עומד
ליד האוטו שלהם, מסתכל ומגחך.
"תיקח?" זה כל מה שאני מצליח להגיד.
"תיקח. רצית אותם, לא? אחרת בשביל מה כל המשפט המטומטם הזה?"
היא מתיזה.
"אבא, תשלם לה", נעמה בוכה. היא כבר בת עשר כמעט, כך שהיא
מבינה קצת מה קורה כאן. אני מנסה לחבק אותה, אבל היא מתחמקת.
איך אני אגיע עד עשר בבוקר לירושלים. כשיש לי עוד לפחות חמישה
עשר שקפים להשלים עוד הערב. ולא גמרתי לארוז לקראת הטיסה
מחרתיים. מה זאת אומרת תיקח? מה זאת אומרת אין כסף? איפה התיק
הרגיל עם הצעצועים והבגדים? למה הילדים רק עם הבגדים שלהם? אני
חונה במקום אסור. עוד יגררו לי את האוטו.
"ומחר?" שוב אני לא מצליח להשלים משפט עם התחלה, אמצע וסוף.
"מחר יום חמישי", היא עונה בציניות. אחד מאתנו התכונן לשיחה
הזאת, אין ספק.
"באיזה שעה?"
"באיזה שעה מה? כל היום יום חמישי. באיזה שעה שאתה לא רוצה
יהיה יום חמישי. אתה תחשוב על מה לעשות. הרי רצית אותם. נכון?
אז הנה, אני עוזרת לך. אתה תסתדר. אני סומכת עליך. יש לך את
זה".
והיא הולכת לכיוון האוטו שלהם. הוא נכנס למושב של הנהג, ומניע,
והם נוסעים. לאיפה הם נוסעים? הרי היא גרה כאן. אני בא לקחת
אותם מהבית שלה. לאיפה היא נוסעת?
עכשיו שני הילדים בוכים. לא לערב את הילדים. זה מה
שהפסיכולוגית חזרה ואמרה לי. הכי חשוב לא לערב אותם. "יהיה
בסדר, אל תדאגו", אני מצליח לארגן ארבע מילים שלמות. מרגע לרגע
אני מצליח להגיד משפטים יותר מורכבים.
"אבל למה לאימא אין כסף?" נעמה ממשיכה לבכות במכונית שלי. הכי
חשוב לא לערב את הילדים. צריך לזכור להוסיף את השקף על מטרות
הפרוייקט. איך שכחתי? הכי טבעי שיהיה בכלל בהתחלת המצגת.
ולבדוק אם יש חלב. וגם "דני" נדמה לי שנגמר. "זה משהו בין אימא
לביני", אני בוחר את אחד ממשפטי המפתח שהפסיכולוגית תרגלה אתי
- "זה בכלל לא קשור אליכם, והכל יהיה בסדר". ורשיון הנהיגה
הבינלאומי. לא בדקתי אם הוא עדיין תקף. רק זה עוד חסר לי. שוטר
עצבני בטקסס, מחרתיים שיוריד אותי מהכביש.
גיא נרדם. הוא תמיד נרדם במכונית. גם נעמה קצת נרגעת. אני
מכניס את הקלטת שהם אוהבים, והגיטרות של כוורת פוצחות ב"נתתי
לה חיי". אולי אני אשנה את הסדר ואכניס את השקף של עץ המבנה
כשקף  ראשון. נראה בבית איך המצגת זורמת בסדר השקפים הזה. זמן.
אני צריך זמן להתארגן. אני בוחר במסלול הכי ארוך בדרך לבית
שלי. בעצם, אם זה רציני, מחר אני לא יכול להגיע למצגת בירושלים
בכלל. יש לי ילדה בת עשר, והמורים שובתים. אין לה בכלל בית
ספר, ורק אלוהים יודע מתי יהיה. ומחרתיים? והמצגת שלי לכנס
בדאלאס? נעמה עדיין עם מבט מודאג, חצי מזמזמת את "יאמינו לי
כולם, למדתי מה זה סתם ונעלמתי", וחצי בוחנת אותי. צריך פעם
להקשיב ברצינות לשיר ולראות אם הם אומרים נעלמתי או נעלבתי.
גיא ממשיך לישון. אני כבר כמעט בבית.
נפתח להם את הטלוויזיה ואת המחשב. אחר כך נחליט מה עושים הלאה.