האושר, אתה אומר לי
הוא כמו אור
רואים את הצבעים שלו
רק כשהוא נשבר.
דפדוף קטן בזיכרון
פותח מגירות
שחשבתי שסגרתי כבר,
מוכיח לי שוב
שכמו תמיד
אתה צודק.

אתה מלא ב
אנלוגיות
ודימויים יפים כמו
גיטרות מתנפצות
ומכוניות החולפות זו על פניה של זו
("הן נוסעות לכיוונים מנוגדים",
אתה מסביר לי,
"אבל בשלב כלשהו בדרך
אין קרובות מהן.
מבינה?")
ולי זה תמיד נשמע כמו
התחלה של תרגיל מתמטי
בראש המחושב שלך

כל פעם שאתה מנשק אותי
אני קצת
מתפלאת לגלות
שהלשון שלי
לא מספרת לך
תוך כדי,
שאני מוכנה,
אם רק תרצה
לעשות הכול בשביל
שלא תפסיק לעולם.

כי שנה וחצי
לא נתתי לאף אחד
להתקרב באמת,
אבל במסיבה
כשישבנו על הדשא הכי ירוק בעולם,
אתה צחקת,
והצחוק שלך שבר לי את כל ההגנות.

לא תכננתי להתאהב בך,
אבל הייתי עייפה,
והעייפות כמו שאתה יודע
גורמת לי לעשות דברים
שאני לא מתכננת.
הקול העמוק שלך
גרם לעיניים שלי
להעצם מעצמן.
לא רואה. לא נוגעת. לא מתמכרת.
אבל גם ריח ממכר, גם טעם.

אני לובשת שלוש שכבות,
ואתה מסתכל עליי
כאילו שאני ערומה
מצליח לראות
את השריטה
שהשאיר לי ההוא בלב,
ואת המכה בברך
מהיום שבו למדתי
לרכב על אופניים.
("פשוט צריך להתעקש",
הסביר לי אבא שלי)

אבל אתה לא מצליח לראות
שאצלי אין דבר כזה
אש קטנה,
ושכל המשחקים האלה
עושים לי להיות עצובה.
ואחר כך,
כשאתה מסתובב לצד השני ונרדם
אני נשארת לידך ערה
בודקת אולי הפעם
תחליט בכל זאת
לחבק אותי.



24.5.07
הדר, שוב.