יותר מהכל יודל שנא בקרים של טיול. לפתוח את העיניים בארבע
בבוקר ולהרגיש שהן עדיין סגורות כי חושך מסביב, זה פשוט לא
משהו שבן אדם יכול להתרגל אליו. ככה היה אומר לחזי כשהסביר לו
למה הוא חושב שהפעם לא יבוא. יודל התיישב במיטה, ושוב חשב לרגע
שאולי בעצם לא, אולי בחופש עדיף לישון במיטה חמה ורכה ולא לחפש
כל הלילה את השורש שתקוע מתחת לגב. בכל זאת קם, גרר את עצמו
לשירותים ולא שכח להשאיר את המכסה של האסלה פתוח כשהוריד את
המים, כדי להעיר את אבא. בערב הקודם חזר הויכוח הרגיל, כשאבא
התעקש שמספיקות לו חמש דקות כדי להתעורר ולהתארגן ויודל רצה
שהוא יתעורר לפחות עשרים דקות קודם, כדי להיות בטוח שלא
מאחרים. אבא לא ענה, אבל יודל ידע שהוא יכוון את השעון לחמישה
לחמש במקום לעשרים ל. בויכוחים האלה אמא בעדו ויודל ידע שהיא
מחייכת לעצמה כשהוא מתרגז על אבא וצועק אחרי הגב שלו שאי אפשר
שילד יהיה יותר יקה מאבא שלו. ליתר בטחון פתח את הדלת לפני
שהוריד את המים.
כשחזר לחדר לא מצא את הבגדים על הכסא. הם גם לא היו בארון.
יודל לא האמין שאבא החליט לכבס לו את הבגדים של הטיולים דווקא
יום לפני המחנה. הסל של הכביסה היה ריק. הבגדים חיכו לו במיטה
כשחזר לחדר. יודל שם אותם שם משתי סיבות. קודם כל, כדי שבבוקר
הם יהיו חמים וכיפיים ולא קרים ומעצבנים אחרי לילה בחוץ. סיבה
שנייה, ככה אפשר להתלבש במיטה ולצאת מוגן לקור של הבוקר. זה
היה תכנון הרבה יותר טוב מזה של אבא, שהיה זורק את הבגדים שלו
על הכסא שליד המיטה, וכבר כמה פעמים השרוול של החולצה הפיל את
התמונה של אמא.
הבגדים היו מקומטים, כי יודל ישן עליהם כל הלילה, וקרים, כי
הוא העיף הצידה את השמיכה אחרי שהתעורר, ובזמן שחיפש בבית הם
התקררו מהאוויר של לפנות בוקר.
מאחוריו אבא גרר את עצמו לשירותים. כרגיל הוא שכח שיודל בבית
ולא סגר את הדלת וכמו תמיד יודל הרגיש שהוא רוצה לבכות.
הם לא דיברו בזמן שירדו לאוטו. אבא נכנס ראשון ואז התכופף לצד
של יודל והרים את הכפתור של הנעילה. יודל פתח את הדלת האחורית
וזרק את התיק הגדול לספסל. את התיק של ההליכה השאיר אצלו
והתיישב ליד אבא. הם ישבו אחד ליד השני בחושך ויודל לא הבין
למה אבא לא מתניע, עד שהסתכל הצידה וראה שאבא נרדם.
יודל ישב המום. הוא הסתכל דרך השמשה הקדמית לתוך החושך ולרגע
לא האמין שאבא שלו באמת ישן לידו. אחר כך פתח את הדלת ויצא,
לוקח איתו את שני התיקים. השעה הייתה ארבע חמישים ושלוש ובינו
לבין המקלט של החוגים הפרידו עשרים דקות הליכה לפחות. לרגע חשב
להתקשר לחזי ולבקש שיעברו לאסוף אותו, אבל וויתר. אבא עדיין
ישן בתוך האוטו כשיודל התחיל ללכת.
את התיק הקטן סחב עם שתי הכתפיות ואת הגדול תלה על הכתף
הימנית, מניח עליו את היד ומרגיש את חברברי הסוונה בולט קצת
דרך הבד. אבא צחק עליו שהוא תולעת קטנה ועקשן ואיך בכלל יהיו
לו כוח ואור לקרוא בלילה. במקום לענות יודל הלך למקרר ולקח משם
את הארבע בטריות אצבע שאבא שמר שם לחירום. אבא לא אמר כלום.
היה לילה ברחוב. האוטו הלבן של מחלק העיתונים חנה מול הבית של
חזי וסיוון. המחלק יצא ממנו עם עיתון ביד ורץ אל מתחת לבלוק.
אחרי כמה שניות חזר ונסע עוד כמה מטרים עם הדלת פתוחה, עד הבית
הבא, ושוב, יצא מהאוטו, רץ, חזר, נכנס, נסע עד הבית הבא ושוב
רץ החוצה עם עיתון ביד.
יודל המשיך ללכת. קצת לפני סוף הרחוב הגיע למכונית של המחלק
כשזה רץ אל הבניין. הוא ניסה להזדרז כדי לא להיתקל בו כשיחזור,
ואז נפתחה הרצועה של התיק הגדול.
הוא עצר. עמד על המדרכה עם תיק אחד על הגב, התיק השני מונח כמו
שנפל, וחיכה. המחלק קפץ את המדרגות שביציאה מהבלוק שתיים שתיים
והתנגש בו בכל התנופה. יודל עף לאחור ונפל. המחלק התהפך לאחור
על הגב והתנגש עם העורף במדרגה. הוא התיישב לאט ונענע את הראש
לצדדים, ואז הרים זוג עיניים כחולות והסתכל על יודל.
על השפם שלו היו דבוקים פרורים, האף שלו היה אדמדם, עם בורות
קטנים שגרמו לו להראות כמו גבעה קטנה מכוסה בשדה חרוש רע. הם
ישבו והסתכלו אחד על השני. אחרי כמה שניות המחלק התרומם וצלע
אל האוטו. הוא צנח לכסא של הנהג, הסתובב לאחור ולקח עיתון. אחר
כך הזיז את ההילוכים ונסע לבית הבא כשהדלת פתוחה.
יודל ישב על המדרכה. הזפת הייתה קשה וקפואה דרך הבד של
המכנסיים והחלק האחורי שלהם רטוב ממשהו. התיק הגדול שכב מולו
על הצד. הבליטה של חברברי הסוואנה הייתה מופנית כלפי מטה ויודל
ראה שהתיק מתחיל להישמט לתוך שלולית שעשו הממטרות של הבלוק.
הוא שלח במהירות את היד כדי להציל אותו, אבל לא חישב נכון את
המרחק ופגע בו עם המרפק. במקום לתפוס את התיק יודל נפל עליו.
התיק כיסה את השלולית ויודל קלט שליד הספר היו גם הגרביים
והתחתונים שארז שם להחלפה.
הוא קם לאט, הרים את התיק מהכתפייה היחידה שלו, הקרועה, והקיף
אותו עם היד. התיק היה ספוג במים בחלק העליון והרטיב את הצד של
החולצה, אבל יודל המשיך ללכת.

ילד עומד באור חלש של זריחה ומסתכל על חניה ריקה. במכנסי
טיולים כחולות, נעליים חומות וחולצה ירקרקה בהירה, רטובה
בצידה. קווצת שיער שחורה נפרעת מדי פעם ברוח. התיק שלו זרוק
לידו, קצה הרצועה היחידה שלו מונח על הנעל. שאריות הבריזה
המזרחית מהלילה מלטפות את הצלעות דרך החולצה הרטובה. הוא
מצטמרר לרגע ואז מסתכל למטה, אל התיק. התפר ליד הרוכסן נפרם.
פינה ירוקה של ספר מציצה מתוכו. מתכופף ושולף אותו דרך הקרע.
בפינה העליונה של הספר, בצד הפתיחה, יש כתם גדול של רטיבות.
הוא פותח את הספר בזהירות ומדפדף לאט. הדפים דבוקים מהמים
ונפתחים בקושי, חלקם נקרעים. הסיפור על הנחש השילשולי הרואה
יבש, וגם הפרק על הצפרדע השעירה. הבריזה מוסיפה עוד נשיפה
קרה.
"יודל".
הילד מסתובב במהירות. הספר נופל ונפתח על האדמה כשפניו מטה.
"מה אתה עושה כאן?" שואל ומתכופף אל הספר. כשהוא מזדקף נופלים
מתוכו כמה דפים.
"חיפשתי אותך", אבא נראה נבוך, "אתה בא הביתה?".
יודל מסתכל עליו, מחזיק את הספר הפוך. עוד קבוצת דפים נשמטת
ממנו. אבא מוציא את היד מהכיס. פס אדום דק, כפול, מסומן על
גבה, כאילו הייתה בכיס של הג'ינס כבר כמה דקות. "אתה בא?" שואל
שוב.
הרצועה של התיק מונחת עדיין על הנעל. יודל מושך את התיק אליו
ומקיף אותו ביד אחת. הם עומדים אחד מול השני. אבא ליד האוטו,
שתי ידיו שמוטות לצידי הגוף, על הימנית הפס האדום, השמאלית
מורטת לאט את התפר של המכנס. יודל מולו, התיק הגדול חבוק מתחת
לימינו והספר ההפוך בשמאלו. הבריזה מגלגלת עיתון צהבהב על
המגרש. השעון של יודל מצייץ. השעה חמש ושלושים.