שקט כאן,
כולם ישנים.

אוטוטו בוקר ואני לא נרדמת.
המחשבות לא נותנות לי מנוח.
הן מציפות את ראשי ולא מרפות.
מה איתך? למה אתה לא אמיתי?
אני מנסה להבין מה עבר לך בראש באותם רגעים.

לאן נעלמה הכנות שלך?
אני מניחה שהיא התמזגה עם האגו.
והחיוך שלך? למה הוא נראה נוראי פתאום?
אותו חיוך שכל-כך גרם לי לחייך באותם ימים, כעת גורם לי לרצות
להקיא.

אתה מבחיל אותי.
המסכות ששמת על עצמך גרמו לך להראות חכם
ואחרי שהורדת אותן- הבנתי עד כמה אתה טיפש.
כל הדיבורים והמילים היפות התפוגגו עם הורדת המסכות.
כל הסימפטיה שהייתה לי אליך התפוגגה גם היא.

אני לא אאחל לך רע
כי אני מאמינה בגורל
הגורל ייקח אותך למקום בו תרגיש מה שאני הרגשתי.