עוד מעט השמש תעלה.
הציפורים כבר החלו לצייץ, האנשים עוד ישנים.
אני מקשיבה לקולות הציפורים, מביטה בשמיים שעוד לא הספיקו
להתבהר.
עושה סדר במחשבות וכותבת.
אני כל-כך אוהבת את החלק הזה של היממה.

ציוץ הציפורים גורם לי לרצות להיות כמותן
אין להן דאגות. אין להן דיכאונות. אין להן על מי לכעוס.
הדאגה היחידה שלהן היא לאן לעוף.
ואם לי הייתה הדאגה הזו, בין רגע היא הייתה מפסיקה להיות
דאגה.

כל-כך הרבה פעמים רציתי לעוף.
לקחת את הרגליים ולהעלם.
להפסיק לחשוב על הסובבים אותי כל הזמן, להתחיל קצת לחשוב על
עצמי ועל הרצונות האמיתיים שלי.

אבל אני לא ציפור
אני לא יכולה להעלם מבלי להודיע
אני לא יכולה לצייץ בזמן שכולם עוד ישנים
אני רק יכולה להקשיב לציוצן ולכתוב מונולוגים על כמה הייתי
רוצה להיות כמותן.