פילוסוף אחד אמר "שעדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב אף פעם",
רואים שהוא לא אהב אף פעם. רואים שהוא לא חווה את הכאב הזה של
אהבה נכזבת.

התחלתי לחשוב, האם אני בנאדם רע או לחילופין לא מספיק טוב
בשביל להוציא לכל המין הגברי שם רע?
אני מתכוון יצאנו כמה וכמה פעמים, אני אהבתי אותה כמו שלא
אהבתי אף אחת קודם, אני פינקתי אותה, אני חיבקתי אותה, אני
נישקתי אותה...
האם זו סיבה לוותר על המין הגברי?

אני נפגשתי איתה, אני פשוט הייתי חייב לדבר איתה. אני ידעתי
שאני צריך לדבר איתה בשביל לסגור מעגל. אני הייתי צריך לדבר
איתה, לשאול אותה "למה?" "מה קרה?" וכמובן, "האם עדיין יש לה
רגשות כלפי?" אז היא סיפרה לי. היא לסבית. היא זרקה אותי בשביל
בחורה ויום אחרי שנזרקתי הן יצאו ביחד...
אני לא מאמין שזה קורה לי... לעזאזל צדק פואטי! אני הייתי
צוחק על אנשים שזה קרה להם. ואז היא באה, הכלבה המטורפת הזו.
היא אמרה שעדיין יש לה רגשות כלפי, והיא עדיין אוהבת אותי, אבל
מה זה אמור להביע? איך אני אמור להגיב על דבר כזה? אני אמור
פתאום להבין הכל? להרגיש יותר טוב עם עצמי? אני לא חושב.

אני הייתי חייב לדבר איתה, אז יצרתי איתה קשר, ודיברתי איתה...
נזכרתי בכל הרגשות שהיו לי לפני שהכלבה המטורפת הזו זרקה
אותי... אני לא ידעתי את זהותו של אותו "שובר בתים", שהיא בגדה
בי איתו, אבל ידעתי שאני שונא אותו. ועדיין, הייתי חייב לדבר
איתה...

אני לא סלחתי לה... אני גם לא הייתי בטוח שאני רוצה לדבר איתה.
לא הייתה לי אף אחת רצינית במשך הזמן הזה, אבל ידעתי שאני חייב
לדבר איתה, לסגור את המעגל הפתוח הזה, לדעת מתי? איך? והכי
חשוב למה?
אני החלטתי שאני חייב דבר איתה, ואני רק חיפשתי סימנים ל-"למה
לדבר איתה?" ז"א היו סימנים אבל לא שום דבר רציני... עד שראיתי
את הקליפ של הזמרת האהובה עליה (מה הסיכוי שזה יקרה, יש לה
להיט אחד...) ואז אני התקשרתי...

אני ידעתי שלא התגברתי עליה, כל אחת שהייתי איתה, אני השוויתי
לכלבה המטורפת הזו. אבל עדיין... הייתי חייב.

יצאתי עם הרבה בנות, אבל את אף אחת לא אהבתי כמו שאהבתי
אותה... אני רק רציתי להרגיש אותה שוב בין זרועותיי, להרגיש
שוב את שפתיה ואת דדיה, אבל ידעתי שזה לא יקרה.
חבריי אמרו לי להמשיך את החיים שלי. "לא באמת אהבת אותה",
"יהיו לך עוד אהבות", "ביום אחד תמצא את אהבת האמת שלך", "אתה
עוד תמצא את זו שאתה אמור להיות איתה", אבל מה קורה אם אתה
פוגש את אהבת האמת שלך, את זו שאתה יודע שאתה אמור להיות איתה
בגיל שבע עשרה?

אני עדיין זוכר את הרגע שהיא עזבה אותי. היא השאירה לי הודעה
בנייד שלי שהיא רוצה לדבר איתי, ושאני אצור איתה קשר באותו
היום. בדרך חזרה מבית ספר התקשרתי, ואז היא הודיע לי: "אני
חושבת שאנחנו צריכים להיפרד". כל עולמי נחרב עליי ברגע אחד.
אני הרגשתי כאילו היא הכניסה לי את היד שלה לתוך החזה והוציאה
לי את הלב ודרכה עליו בזמן שאני רואה את הריקוד שלה.
אני בתגובה רק צעקתי עליה, "את זורקת אותי בטלפון?" אתם
מבינים? אפילו לא היה לה את ההגינות לעשות לי את זה פנים מול
פנים! היא אמרה שיש לה מישהו אחר... כן, בטח... אני אפילו לא
ידעתי מה לעשות באותו הרגע, הדבר היחיד שאמרתי לה זה שיהיו לה
חיים טובים... בתקווה שישברו לה את הלב כמו שהיא שברה לי.

אני אהבתי אותה, באמת אהבתי אותה... בכל רגע שהייתי איתה אני
חשבתי איך זה יכול להיות שאני עם בחורה כל-כך יפה, כל-כך חמודה
וכל-כך מוכשרת... אני הייתי צריך לדעת שמשהו לא בסדר...
ביום האהבה היא כל הזמן שאלה אותי מה זו בגידה בשבילי... כל
הזמן היא שאלה אותי את זה, כשחיבקתי אותה, כשנישקתי אותה אפילו
כשנתתי לה את המתנות לחג... אני פשוט הייתי עיוור לכל הסימנים
האלו, אני הייתי כעיוור שאמרו לו: "תראה איזה פרח יפה".

כשנישקתי אותה בפעם הראשונה זה לא היה רגע קסום כמו שאתם בטח
חושבים שהיה. אני הייתי איתה במיטה, היא הורידה את החולצה,
ואני נישקתי כל איבר בחלק גופה העליון, היה לה גוף ממש יפה.
ואז היא אמרה דבר שיישאר חקוק בזיכרוני במשך כל ימיי חיי -
"אולי נתנשק כבר", וזו לא הייתה נשיקה קסומה, היא הייתה הנשיקה
הגרוע בחיי (והיו לי נשיקות עד אז). אבל למרות הנשיקה, אני
עדיין לא שיניתי את הרגשתי כלפיה.

אני עדיין זוכר את היום שיצאנו בפעם הראשונה, אני זוכר את זה
כאילו זה היה היום... אנחנו היינו אצלה בבית, מחובקים במשך
שעות. זה היה כל-כך יפה, כל-כך טהור וכל-כך פואטי. משוררים היו
כותבים שירים נהדרים על ההרגשה הנפלאה הזו, סופרים היו כותבים
רומאנים שלימים על ההרגשה המופלאה הזו ואני בטוח שציירים ציירו
את גדולי הציורים בזכות הרגשה דומה. זה היה כל-כך יפה, אני
הרגשתי בטוח שהייתי איתה ואני בטוח שגם היא הרגישה בטוחה בין
זרועותיי.

בזיכרוני עדיין חקוק הרגע שהזמנתי אותה לצאת איתי. זה היה יום
ראשון, יומיים לפני הבחירות וידעתי שאם אני לא אזמין אותה לצאת
איתי, אני לא אצא איתה לעולם ואני אצטער על כך כל החיים שלי.
להפתעתי היא הסכימה, היא אפילו שמחה... זה היה הרגע המאושר
בחיים שלי... אני הרגשתי מהו אושר וידעתי שרק איתה באמת הוא
יגיע.

אני לא זוכר את היום שפגשתי אותה, אבל היום הראשון ששמתי לב
עליה עדיין חקוק בזיכרוני. אני הייתי עייף, ורק חיפשתי אדם
לשיחה איתו, והיא הייתה לידי. אני פשוט דיברתי איתה והכל זרם
בכיף, אני אפילו לא שמתי לב איך הזמן רץ...

עכשיו, כשאני חושב על זה, אני מבין למה אתו פילוסוף התכוון
שאמר ש"עדיף לאהוב ואבד מלא לאהוב לעולם". זה כאב, זה כואב,
וזה יכאב. אבל, כל הרגעים היפים האלו יישארו בזיכרוני לנצח,
ואף אחד לא ייקח ממני את הזיכרון.