סוף סוף הבנתי, אני כבר כמה ימים מנסה להבין למה איני מצליח
להרדם. למה אני כל הזמן נשאר לילות לבנים, מגיע לצבא עייף.
ומתחרט על כך שלא ניסיתי אפילו לישון כמו שצריך. הבנתי סוף סוף
הבנתי. אני כמהה, כן אני כמהה, לחזור לתקופה שאינה. לחזור
למודעות שאני הייתי חי בה. לצורת מחשבה דרך חיים. אני מתגעגע,
מתגעגע לחיי הקודמים, לחיי לפני שנתיים. אני מתגעגע למחשב שהיה
לי בחדר, שמאחוריו החלון, שבשעות שלי השעות הכחולות, "שעות
התקווה" אוכל להציץ מעבר למסך ולראות את האור הכחול המבצבץ
המבשר על שעותיי. אני מתגעגע, אני מתגעגע לפנר, ולשיחות
הארוכות שלי איתו בטלפון לפנות בוקר, לאותם שיחות של פילוסופיה
ופוליטיקה. ולכידת אותם שעות כחולות שאני והוא כל כך התמכרנו
אליהן. אני מתגעגע ללהיות "מעושן" אחרי חשיש ולדבר איתו על
העולם, ועל כמה שאנו רוצים להשאר לכודים באותו רגע מתוק של
השעות הכחולות. אני מתגעגע ליעד, שהיינו עומדים על אדן החלון
מעשנים פרלמנט קצר שמים את "chase the sun" מאזינים ומתפעלים
מהזריחה. היינו חולקים רגעים יפים יחד, שיחות ארוכות. אלו הם
חברים.
אני מתגעגע ללבכות, אני מתגעגע לזמן שבו היה נכון ורלוונטי
לבכות על דיקלה, על הפרידה ממנה, אני מתגעגע למתי שהיה בסדר
לבכות עליה ושהיה מותר לי. אני מתגעגע, ל-medal of honor
שהייתי משחק בו ברשת ימים על גבי ימים, אני מתגעגע ללקום בחמש
אחר הצהריים, לצחצח שיניים או לא. לשבת על המחשב שעות על גבי
שעות, עם תום חולשחק במחשב, אני מתגעגע לשולחן המבולגן שהיה
לי, עם הבאנג בצד. אני מתגעגע לתחושה, למחשבות לרגעים. זה
אפילו עצוב, זה כמו להיות בן 80 לחשוב על מה עשיתי בחיים
ולהתגעגע לאיך שדברים היו. אני רוצה להיות המניאק שיעצור את
הזמן, אני שואף לעצור את הזמן כל חיי בתוך ראשי. אני מתגעגע
לרגשות שלי, לאני הישן. אני מתגעגע אליי, אל מי שהייתי. אני
מתגעגע לתקופה שבה כתבתי את "שעות של תקווה", "מחלה מובנת
מאליה" לאותם רגעים אני כמהה. אני עכשיו מבין שאני לא מתגעגע
לאותם שעות, אלא לאותם רגעים ממש, מאותו חורף ואחריו הקיץ של
בין התיכון לצבא, אני מתגעגע לאנשים ההם לא למי שהם היום. כולם
השתנו, נעשו אחרים. כמו תמיד הצרות משתנות, הדברים משתנים,
הדעות ישתנו. ואני, נראה לי שאין לי למה להתגעגע בעצמי, אני
חושב שהבנתי סוף סוף, שאני היחיד שלא השתנה, אני היחיד שרואה
את הדברים כמו שהם היו, מרגיש את אותו הדבר. וכל שאר העולם
ישתנה כליל. אני כותב את המילים האלה מרגיש את האסימון החזק
שנפל לי כרגע. אני עצוב, אני מתמלא עצב, אני כל כך רוצה שהכל
יהיה כמו שהיה לפני שנתיים. אני חושב שאבלה שארית חיי מתגעגע,
אלו הם רגעים שלא ישכחו מזכרוני אף פעם, אני מרגיש שאם לא היה
את הצבא כרגע, הייתי עדיין באותם רגעים, בתוך העולם שלי. הצבא
הוא היחיד ששינה אותי, שעשה אותי אחר שמנע ממני להגיע לשיגרה
המתוקה שחייתי בה, אילץ אותי להסתגל למציאות אחרת על אחת כמה
וכמה ממה שהייתה לי. איך נתתי לכך לקרות, איך נתתי לעולם לשנות
את מי שאני, והאמנם? האמנם אני הוא זה שהשתנה? אולי הכל לא
מתחבר לי כי העולם הסובב אותי השתנה ואני היחיד שנשארתי תקוע
במרחב הזמן, המודעות שלי אולי היא היחידה שלא התפתחה כלל עם
כולם. אני אולי כמהה להשאר, לכוד ברגע.
עוד שלוש שעות יש צבא. עוד שלוש שעות לא יהיה למוח שלי זמן
לחשוב על הדברים האלה, אני יצא החוצה ויקבל כל כך הרבה מסרים,
ודברים אחרים שהדברים האלה האמיתיים שבי צפים רק לפני השטח
בשעות שלי. בגלל זה אני לא ישן, בגלל שאני לא פורק את הדברים
האלה כי אין לי זמן, לכן הגוף פורק לי אותן ככה. לישון אני לא
אשן היום, אם ארדם לא אתעורר בזמן.
המחשבה שיש לי עוד שלוש וחצי שעות דווקא משרה עליי שלווה.
אולי כי אני אגיע לשעות שלי אך לא בתנאים שאני רוצה. אפשר לומר
ששאפתי תמיד להתעורר בשעות האלו ולישון בהם. אני שאפתי לכך
שאחרי שכל היום העמוס יהיה, אחרי כל הצרות של היום יום וכל
השטויות של בחוץ, אחרי כל הבלאגן, האנשים, השיחות, המריבות,
המחשבות, הרגשות, המידע, הפרסומות והנסיעות. אני אוכל לשבת לי
לבדי בחדרי הקט עם החשיש שלי, עם המחשב שלי, עם העולם הקטן שלי
ולקבל מנת שקט, מנת התייחדות עם הרגשות האמיתיים שלי. עם אני
האמיתי ולא ה-אני שאני רוצה שיראו. אני אהיה עצמי. בלי פחד.
הייתי שואף כל יום ויום לקום כמה שיותר מאוחר, כדי שאני אקום
הזמן שלי עד לשעות שלי יהיה קצר, קטן.
מעולם לא קמתי אחרי 7 וחצי בערב. זה הכי מאוחר שהייתי יכול
לישון מ7-9 בבוקר. 12 שעות אולי קצת יותר. אני מתגעגע כל כך
לאותם רגעים, אני רק יודע שהצבא יגמר אני אוכל להתייחד עם עצמי
ברגעים כאלה, בזמן של ההסתגלות לאזרחות. שנה אני אמשוך את זה,
שנה של בטלה גמורה, של התייחדות שלי עם עצמי. ואז אני אסע , לא
יודע לאן לעולם הגדול בלי לחשוב על כלום חוץ מעצם היותי אני
היכן שלא אהיה.