אולי דיכאון זו עוד מילה שיש לפסיכולוגים כדי להצדיק את העצב
שלנו. או פשוט כדי לתת לו שם.
כן, עצב ממושך = דיכאון.
ואחרי שהם נתנו לו את השם, הם העבירו אותו לכימאים. כדי שהם
ירכיבו תרכובת כימית שתעזור להתגבר על המחלה הזו.
אולי הם היו צריכים להעביר את השם למי שמכתיב את הנורמות
החברתיות האלה בחברה. אולי אז המילה לא הייתה צריכה להגיע
למקומות רעילים. במקום שיביאו לי מילה חמה של אהבה הם יביאו לי
איזה כדור - כדי שאני אשתוק.
אבל מה זה אשמתי? למה אני צריכה לחיות עם העובדה שאם בוקר אז
נחמד לי ושמח, אבל כשתרד לה השמש, כך ירד אליי העצב. למה?
ככה, במשך כמעט שש שנים. כמעט בכל יום. וכל יום מחדש תהיתי
לעצמי, למה? ושוב? איך? איך שוב ושוב? לא נמאס לעיניי להנפיק
את הדמעות?  וללחיי לא נמאס לספוג את המלח הזה של העצבות?
כנראה, שלא.
האם אני באמת טובעת ברחמים העצמיים שלי? או שכנראה, באמת רע
לי.
ולמה, כשאני בוכה על כתפך אתה אומר לי שאני מרחמת על עצמי? למה
אתה לא יכול להבין שרע לי? כי פשוט רע לי כבר שש שנים. אז
אולי, זה באמת לא להיאנס, אולי זה באמת לא כמו לאבד מישהו
שקרוב אלי. אבל זה כן, כן לאבד את עצמי, אי שם... אי שם בדרך
התקינה להתבגרות. אי שם בחברה האכזרית הזו.
אולי דיכאון הוא המחלה שלי. או שאולי הדיכאון שלי הוא הרחמים
העצמיים, או שאולי בכלל דיכאון הוא מחלת התמכרות, כמו
אלכוהוליזם אל אלכוהול, כך דיכאון אל העצב.
להיות מכורים לכאב הזה שעוטף את כל הגוף בשניות מספר. להתמכר
לצמרמורות שהעצב הזה מעביר, להיות מכורים לכל הסבל הזה של לשבת
ולבכות שעות. להתמכר לצלקות שבתוכנו. לשנאה העצמית והסביבתית
הזו.
אם זו היא המחלה, אז כנראה שאני באמת מכורה. ונכנסתי בה
עמוק... עמוק...
אולי יותר מדי