קראקאבום שלאבום.
רק לפני שנייה הם ראו את הבזק האור בשמיים, דבר שאומר שהגשמים
החזקים עומדים להגיע אליהם כל רגע עכשיו, והם במרחק של כמה
קילומטרים מביתם. מיותר לציין שלאף אחד מהם לא היתה מטריה. עוד
ברק, יותר בוהק, ואחרי חצי שנייה הרעם. חזק ומתגלגל. קראקאבום
שלאבוווווווווווווום.
הנערה עם החולצה הירוקה חייכה ואמרה שהיא דווקא די אוהבת גשם
ולא איכפת לה להתרטב קצת. כל שאר החבורה אמרו לה לשתוק. החיוך
שלה לאט לאט נעלם. עוד ברק ועוד רעם. ואז הגשמים התחילו.

יום אחרי זה כתבו בעיתונים שהגשמים היו הגשמים החזקים ביותר זה
עשר שנים בארץ הקטנה שלנו. לא שזה אומר משהו בארץ כמו שלנו, כי
הרי בעשר שנים האחרונות לא ירד כמעט גשם, אבל זה אמר די הרבה
לחבורה שלנו,  שנתקעה שעתיים בגשם חזק וקר.

הנערה עם החולצה הירוקה שכבה במיטה והשתעלה. המדחום הראה שיש
לה שלושים ושמונה נקודה חמש מעלות, והיא לא יכלה להפסיק לרעוד.
היא קראה לאמא שלה שתביא לה כדור אבל אמא שלה לא ענתה. היא
ניסתה לקום מהמיטה אבל זה לא כל כך עבד. הגוף שלה לא הסכים
לציית לפקודות שהמח שיגר. היא השתעלה עוד שרשרת שיעולים
והרגישה איך כל הגוף שלה רועד. מהחלון היא יכלה לראות הבזק
אור, ואחרי עשר שניות היא יכלה לשמוע רעם רחוק. אחרי חצי שעה,
כשהגשם התחיל לרדת, היא נרדמה.

בחלומות שלה היא יכלה לראות את מאורעות היום שעבר. בהתחלה זה
היה רק קצת גשם אז אף אחד לא ממש התעצבן והם התחילו ללכת מהר
יותר. אחרי חמש דקות הגשם הפך להיות חזק יותר. הנערה עם החולצה
הלבנה, שהייתה חברה ממש טובה של זאת עם החולצה הירוקה, החלה
להילחץ כי היא חשבה שהחולצה שלה הופכת להיות שקופה ושרואים לה
את השדיים. הם הלכו עוד יותר מהר והצטערו שלא שמעו לעיצת
ההורים שלהם ולא לקחו מטריות. אחרי עוד חמש דקות התחיל הברד.
הרד חזק כזה, כואב. הם מצאו איזה עץ ומהרו להסתתר מתחתיו.
קופאים מקור הם חיכו שם עוד עשר דקות עד שהברד נגמר, והתחילו
ללכת שוב. כל הבנים בחבורה הסתכלו על הנערה עם החולצה הלבנה,
שכבר לא דאגה לזה שכולם רואים לה את השדיים אלה לקור הנורא
שמציף את כל גופה. העצמה של הגשם לא חלשה. כל החבורה קפאה
מקור. אחרי חמש דקות הם התחילו לרוץ בשיא המהירות, רק להגיע
הביתה כבר, רק לגמור עם העניין.

הנערה עם החולצה הירוקה התעוררה והראש שלה כאב. היא נסתה לקום
מהמיטה אך גם הפעם הגוף שלה לא שיתף פעולה עם רצונה. היא שוב
נסתה לקרוא לאמא שלה אבל שוב היא לא ענתה לה. בטח ישנה או
הייתה בקצה השני של הבית. המדחום היה ממש ליד המיטה שלה והיא
מדדה שוב חום. הוא רק עלה לשלושים ושמונה נקודה תשע. חום גבוה,
בלי שום ספק. היא ניסתה להרדם אבל לא הצליחה. במקום זה היא
נזכרה איך הנער עם החולצה של האנ.בי.איי, זה שהיא דווקא די
חיבבה, איך הוא צעק בכאב שהעץ נפל עליו. היא זכרה שאחרי שהברק
הבזיק הם אמרו שמזל שהוא לא פגע בהם, כי הוא היה ממש קרוב. היא
גם זכרה איך הם ראו לאט לאט את העץ הקרוב אליהם מתחיל ליפול
לכיוונם. בהתחלה הם לא הבינו מה קרה, אבל אחר כך הם כבר הבינו
שהברק פגע בעץ, מה שגרם לו להתמוטט וליפול. הגשם רק הפך להיות
חזק יותר כשהם ניסו לחלץ את הנער עם החולצה של האנ.בי.איי
ממתחת לעץ. היא יכלה לזכור בבירור איך הטיפות הגדולות היכו על
הגב שלה כשהיא ניסתה, ביחד עם כל החבורה, להרים את העץ. כמובן
שהם לא הצליחו, והנער עם החולצה של האנ.בי.איי נשאר תקוע מתחת
לעץ למשך כמה שעות טובות, כשהחברים שלו סובבים אותו ומנסים
לעודד אותו.
האמבולנס הגיע אחרי כמה שעות, ועם עזרה של החבורה החובשים
הצליחו לחלץ את הילד. היו לו כמה עצמות שבורות בכל מיני
מקומות, והוא קפא מקור. אבל מצד שני, כל החבורה קפאה מקור, ככה
שזה לא היה כל כך משנה. האמבולנס הסיע את כל החבורה לבית
החולים הקרוב, שם הם הושמו בחדרים מחוממים. הם החליפו להם
בגדים שם בבית החולים. כולם היו לבושים בחלוקים לבנים ארוכים,
בלתי ניתנים לזיהוי. ההורים שלהם באו לקחת אותם אחרי שעה שהם
היו בבית חולים. כל זוג הורים הגיע מודאג וכשראה שהילדים שלהם
בסדר ולא נשקפת להם כל סכנה הדאגה הפכה לכעס וצעקות "איך יכולת
לצאת מהבית בלי מטריה?". חוץ מההורים של הילד עם החולצה של
האנ.בי.איי, שעכשיו כבר היה הילד עם החלוק הלבן הארוך של הבית
חולים, הם עדיין נשארו מודאגים כי לילד שלהם נשקפה סכנה
ממשית.

בעוד שהילדה עם החולצה הירוקה לא הצליחה להרדם הילדה עם החולצה
הלבנה ישבה בחדר שלה ובכתה. לא, היא לא חטפה שפעת כמו רב
החבורה, ומבחינה פיזית היא הרגישה טוב מאוד, אבל מבחינה נפשית
היא הרגישה גרוע. כולם ראו את זה! כולם! היא חשבה והדמעות לא
הפסיקו לרדת.

הילד עם החלוק של הבית חולים שכב במיטה שלו בבית החולים, מחוסר
הכרה. הוא לא הרגיש כלום, לא את השברים שהיו לו בכל הגוף, לא
את הניתוחים וגם לא את כל האהבה והדמעות שבאו אליו מההורים
שלו.

זה סיפור די עצוב שחושבים על זה. כולה חבורה של נערים שנתקעה
יום אחד בגשם בחוץ. אחת מהם נהייתה חולה ובגלל זה פספסה מועד
להגשה של עבודת גמר, מה שדפק לה את הבגרות. אחת אחרת נכנסה
לדכאון נפשי כי היא חשבה שכולם ראו לה את השדיים, ומאז אין לה
אומץ אפילו לצאת מהבית, ואחד אחר תקוע עכשיו על כיסא גלגלים
לכל החיים. כן, זה סיפור עצוב שבא להראות מה קצת גשם יכול
לעשות, ביום חורף קר.