ניסיתי שוב.
באמת ניסיתי, אמרתי שלום ולא התיחסתי לכלום שעבר - הוצאתי את
עצמי כלא חושבת על זה - לא התיחסתי - כאילו פתחתי דף חדש.
ניסית שוב לדבר על זה אבל התחמקתי, די, למי יש כבר כוח לשטויות
האלה?
רציתי לדבר איתך, כמו פעם רציתי להוסיף אבל זה לא כמו פעם -
ואני לא באמת חשבתי שנגיע לרמות של פעם.
אז לא כמו פעם- כמו עכשיו- בשמחה ועל כלום - אבל לדבר.
ועכשיו
עכשיו אני כבר לא יודעת אם יותר גרוע לא לדבר איתך בכלל או
לדבר איתך פעם ב... ולהציק לך ולנסות לדבר איתך יותר.
אתה לא משתף פעולה- ואתה לא מבין למה אני מתעצבנת.
אני יודעת ששוב אני מרחמת על עצמי - אבל כנראה שיש לזה סיבה,
אתה גורם את זה לאנשים - עובדה שגם שלי לא יכולה לעזוב אותך.
איך אתה מסביר את זה? בכולנו יש פגמים? זה הכל גנטיקה?
ואולי זה אתה?
חשבת פעם שזה אתה?
ככל שאני חושבת על זה יותר- זה אתה
אתה גורם להרגיש הכל- ואז עוזב בגלל כלום.
ומה אתה רוצה שנעשה? נשכח הכל? כמוך? אי אפשר
זה כואב. ככ כואב להיות לבד ולדעת שאתה שם... עושה הכל.
הכאב הוא שזה לא מזיז לך, אתה לא מרגיש חייב לכלום, לא מחויב
לאף אחד.
ידעתי שזה יכאב
הפחד הוא שפגע בי
האיחול היחיד שעולה בי כרגע הוא שפשוט פעם תרגיש את זה - כמו
שאחרים איחלו לי את זה.
לא מתוך רוע אני אומרת את זה- זה פשוט חוק טבע. זאת קארמה.
ועכשיו אתה אפילו לא עונה. אל תענה. כבר לא צריך.
אני אבכה גם אם תענה.