"תמשיכי, אל תפסיקי."
לחש ירון למיקה.

"תמשיכי לנגן", לחש שוב ועצם את עיניו מתמכר לצלילים האקוסטיים
והקסומים של הגיטרה של מיקה.
ירון אהב לשמוע את מיקה מנגנת.
זה תמיד הרגיע אותו, כמו קסם. אומרים שמוזיקה יכולה להרגיע גם
את החיה הכי פרועה.
יותר מהכל ירון אהב את מיקה. הם כמעט שנתיים ביחד. עוד מאז
התיכון.
מיקה לא הלכה לצבא. ירון שירת ליד הבית. הם היו המון ביחד.
ירון אהב את הקלילות של מיקה. את השאנטיות שלה. את השמלות
הלבנות מהבד הדק שהיא לבשה תמיד. את הפנים היפות שלה. את זה
שהיא ניגנה בשבילו תמיד כשהוא ביקש.
ניגנה לו על הלב.

היו להם המון זיכרונות ביחד. כמעט 3 אלבומים של תמונות הם
מילאו שניהם.
שניהם היו יפים וצעירים, פוטוגניים ומקסימים בחיוך ובחיבוק
התמידי בתמונות.
תמונות מהכינרת, ותמונות מהיומולדת של ירון ותמונות מהספארי,
ומהטיול שלהם לאירופה אחרי הבגרויות. לא נפרדים אף פעם, תמיד
מחייכים, תמיד מחובקים.

ירון מדפדף באלבומים ודמעה קטנה זולגת על לחיו.
הוא זורק בזעם את האלבום ומתחיל לבכות בכי היסטרי שנבלע
בכרית.
הוא לא מפסיק לבכות.

בלילה מעונן וקריר קצת לפני הקיץ הסלולארי של ירון צלצל. מהצד
השני נשמע הקול של אבי, אבא של מיקה. הוא נשמע נסער ומבולבל
ושאל את ירון אם מיקה עדיין אצלו.
"לא", ענה ירון, "היא הלכה לפני שעתיים. היא עוד לא הגיעה?"
"אתה חושב שקרה לה משהו?"
"תקשיב ירון", אמר לו אבי, "תעשה לי טובה, יש לי הרגשה רעה
ואני מקווה שאני טועה, אבל תיקח את האוטו שלך ותיסע לכיוון
שלנו, אולי, לא..."
אבי נחנק פתאום.
"אולי מה"?
"לא יודע... אני לא רוצה אפילו לחשוב על זה... תעשה לי טובה
ירון."

ירון קצת התבאס מאבי שנפל עליו, אבל לא היה לו נעים להתווכח.
מה יכול לקרות כבר, חשב לעצמו ירון, כולה 5 דקות ממני אליה,
היא בטח אצל חברה.
הוא התקשר למיקה לפלאפון. הוא מכובה.
"מוזר..." חשב לעצמו ירון תוך כדי שהוא מתארגן ונכנס לרכב
שלו.

אחרי כמה דקות של נסיעה בכיוון הבית של מיקה, ירון ראה אורות
כחולים של משטרה ואורות אדומים של אמבולנס מרחוק.
מעין התקהלות כזאת של אנשים מסביב לרכב.
ירון האט את הרכב ליד ההתקהלות והסתכל לראות על מה המהומה.
רכב בתוך עמוד.
הרכב היה מעוך כולו, ירון חשב לעצמו שמסכן הנהג.
מבט שני לעבר הרכב והלב של ירון ירד לתחתונים.
זה האוטו של מיקה... הוא מסתכל שוב כלא מאמין.
הוא עצר את האוטו ורץ לעבר האוטו המעוך.
"אלוהים רק שזה לא נכון. אלוהים רק שזה לא נכון, אלוהים..."
לחש לעצמו ירון.
המדבקה על אחורי האוטו הבהיר לו סופית את מה שהוא כל-כך פחד
ממנו.  
"רק אהבה תביא אהבה".

ירון התקשה להשתלט על עצמו. הוא רצה לצעוק. הוא רצה לקפוץ. הוא
רצה לבכות, הוא רצה למות.
"איפה הנהגת?" שאל את אחד השוטרים בקול רועד.
"פינו אותה לבלינסון", ענה לו השוטר בלי להתייחס לזה שירון
יודע שמדובר בנהגת. לא ממש אכפת לו לשוטר. הוא רואה תאונות
כאלה כל יום. במקרה הטוב.
"היא בחיים?" המשיך ירון בלחש לתחקר את השוטר. התחילו לרדת לו
דמעות.
"תשאל את האנשים של מד"א." אמר השוטר ומיהר להסתלק משם.
יש לו מספיק צרות.

"מה קרה לנהגת של האוטו?" שאל ירון את נהג האמבולנס שעמד שם.
הוא כמובן היה ריק, האמבולנס, כנראה הזעיקו אותו כי חשבו שיהיו
יותר פצועים, אבל אמבולנס אחד הספיק במקרה הזה.
אז נהג האמבולנס ניצל את הזמן לעשן סיגריה
ולנוח קצת מזוועות היום שהוא בטוח ראה.
"היא פצועה קשה." וכשהוא ראה שירון לא מצליח להחזיק את עצמו
ודמעות זולגות לו בלי הפסקה שאל בקצת חשש, "אתה מכיר אותה?"
"היא חברה שלי..." אמר ירון.
"תקשיב חמודי", אמר לו הנהג, "יהיה בסדר, תיסע עכשיו
לבילינסון. היא בטח שם כבר. אנחנו כבר נודיע למשפחה."

ירון נכנס לאוטו וסגר את הדלת. הוא התקשר לאבי.
"אבי... זה ירון. אני... זאת אומרת, מיקה..."
"מה קרה ירון?!"
"מיקה... היא עשתה תאונה. היא בבלינסון... אני נוסע לשם
עכשיו..." אמר ירון אחרי שאגר את כל הכוחות שהיו לו וניתק. הוא
לא האמין למשמע אוזניו. מיקה שלו, היפה שלו, החיים שלו, בבית
חולים.
רק לפני שעתיים היא ישבה לו על המיטה עם הגיטרה שלה וניגנה לו
שירים שהוא אהב. אלוהים, למה מיקה?

אבי קיבל שיחה כמובן מצוות בית החולים שמיקה הגיעה לשם. הוא
כבר ידע ומהר הוא ואימא של מיקה נכנסו לאוטו ונסעו.
כשהם הגיעו הם ראו את ירון יושב בחדר ההמתנה של טיפול נמרץ
ממרר בבכי.
הם חשבו שהנורא מכל קרה. הם מיהרו לחבק את ירון.
אימא של מיקה התחילה לבכות גם כן.
ירון נרגע קצת ואמר לה, מיקה בחיים. היא במצב קשה. אבל היא
בחיים.

חודש אחר כך. למיקה יש יומולדת. היא בת 20 כבר.
היא עכשיו בבית לווינשטיין.
מסביב למיטה שלה עומדים כל בני משפחתה וירון יושב על יד המיטה
ומחזיק לה את היד.
בלונים צבעוניים מעטרים כל פינה בחדר וקשורים מסביב לברזל של
המיטה.
העיניים של מיקה פתוחות אבל היא לא רואה. היא גם לא שומעת.
אולי, אולי היא כן שומעת...
אף אחד מהנוכחים בחדר חוץ מהרופאים לא יודעים איך זה בתרדמת.
אולי פעם מיקה תתעורר ותחשוב שהכל היה חלום רע.

בינתיים מיקה שוכבת בעיניים פקוחות כשהראש שלה מוטה לכיוונו של
ירון.
זר שהיה נקלע לחדר היה יכול לחשוב שהם מדברים והכל בסדר.
שהיא תכף משתחררת מבית החולים
והיא תחזור לנגן והכל יחזור לקדמותו.
כמה שירון מקווה שזה באמת יהיה ככה. חודש הוא ליד המיטה שלה.
מנסה לדבר איתה. שתתעורר כבר. אף אחד לא יכול להבטיח לירון
ולבני משפחתה שמיקה תתעורר ותחזור לעצמה.
היא נפגעה בראש. אולי היא לא תחזור לעצמה אף פעם.
אולי היא תחזור לעצמה והכל יהיה בסדר.
אי אפשר לדעת.
כולם מקווים, מתפללים, כל אחד בדרכו שלו. כולם פתאום נזכרים
באלוהים.

מוזיקה רכה נשמעת מרדיו-דיסק שמישהו הביא.
אימא של מיקה מהצד השני מסרקת לה את השיער וקולעת אותו לצמות.
ירון מחזיק למיקה את היד ומדבר איתה בקול רועד.
"מיקה... מיקה שלי, את שומעת אותי? תקומי כבר נשמה שלי...
יש לך יומולדת היום. תקומי מתוקה שלי..."
"תמשיכי לנסות, אל תפסיקי..."
מיקה מסתכלת עליו בעיניים כבויות. לא רואה. לא שומעת.
מי יודע, אולי היא תתעורר ותחשוב שהכל היה חלום רע.

ירון מקווה שהוא יתעורר ויגלה שהכל היה רק חלום רע.

מוקדש לנ'. החלמה מהירה.