נגעת בי, בלחיי. במבט נוגה של עצב מתוק.
העברת ידך על שערי,
מתענג על מגע אחרון.
החזקת את ידי ונשקת לי,
ודמעה נזלה,
התנפצה בצלך.

אתה יכול לנקות אחריך,
אתה יכול להסתיר את הראיות,
אולי אפילו להכחיש,
אבל לא יכלת ללכת בלי לומר להתראות?

זה רק חלום,
זה לא התגשם,
זה לא נכון,
זה לא אמיתי.

אני אקום, והכל יהיה טוב שוב.
אני אהייה פה שוב, אתה מקווה.
אני אהיה שם בשבילך,
אני אתן את כולי לך.

בהתחלה נדהמתי, כי לא חשבתי שזה אפשרי,
אתה?
אותי?
ואז כעסתי, לחלקיק שניה.
וסלחתי, ואהבתי.
ובסוף,
אמרתי תודה.


אז עכשיו אתה פה,
שם,
מעביר אצבע פעם אחרונה על שפתי,
סוגר את העיניים שלי, כדי שלא תראה את הריק,
קם,
ומסלק זבוב - חרטה מציק.

אף פעם לא היית בעלי,
כי אף פעם לא הייתי שלך.
הייתה לך את הנשמה שלי לזמן מוגבל,
ועכשיו כשהיא נעלמה דרך ארובת הכדור,
אתה מחזיר את גופי הריק,
לאדמה.