הרי השומרון המוכרים מתכסים בערפילי הבוקר, כעוטים גלימת
קסמים
נהדרת. כילדים המסתירים פניהם מפני החורף.
ואף שידעו כי יגיע אותו חורף אימתני וסוער, לא יכלו לדמות זאת
בנפשם בעונת החמה הלוהטת.
עיני, שדמעות אושר הציפו אותן למראה ההוד הנשקף מחלון ביתי,
מוצפות בדמעות כאב וגעגוע לעולם שהלך ואיננו.
הירח, שבעבר שמר על לבי מכל משמר ביופיו השמיימי ובאורו
העדין... הירח נעלם ואיננו שלי עוד. דמדומי הבוקר, שקיעת השמש
- לא לי הם.
אף ששפתיי מחייכות ועיניי בורקות לעומתם, את מסך הקרח של לבי
אינם חודרים.
ומתחת למסך הקפוא - לב פצוע, שבוע לאלפי רסיסים קטנים שאינם
מצליחים למצוא האחד את השני שוב ולהיות לאחד. |
