וווווווווושש......  משק כנפיים חרישי נשמע מימיני.  הסתכלתי,
ולא ראיתי דבר.  וווווווווווושש... עוד אחד משמאלי. הסתכלתי,
ושקט השתרר.  האם מישהו מהתל בי?  שאלתי, נפעם מההתרגשות שרק
פחד וסקרנות יכולים לעורר.  האדרנלין הציף את גופי.  האם זה
מכשף רב עוצמה?  דרקון שחור בעל שלוש מלתעות?  או אולי מכשפה
בזויה?
וווווווווושש... המשק נשמע שוב מאחורי.  בזריזות, שלפתי את
חרבי והסתובבתי לאחור.  לפתע, הרגשתי מגע קל בכתפי הימנית.
סובבתי את ראשי, ולהפתעתי, ראיתי את הבז המלכותי עומד שם, כולו
מלא הוד וחיוכים של סיפוק עצמי.
"מה אתה מחייך?" שאלתי אותו בקול "כמעט והבהלת אותי"  הבז
חייך, צווח קלות והחל לעופף, כולו מאושר וזורח, כמו ילד קטן.
התחלתי לרדוף אחריו, צועק כמו ילד "חכה לי" ומצפה באמת ובתמים
שהבז יחכה.  הבז חיכה בדיוק 5 שניות עד שהגעתי אליו, ניסתי
לתופסו ובשניה, פרח מידיי והחל לעופף בגובה נמוך.

רצנו בכל רחבי הממלכה כמו שני ילדים שנפגשו אחרי זמן רב בו לא
התראו, עד שנחתנו באפיסת כוחות על כר דשא מטופח במיוחד.
"אני רעב" אמרתי "רוצה לאכול משהו?", הבז צווח בתגובה והמריא
לכיוון ההפוך מהארמון,  לכיוון הנחלים.  רצתי אחריו, משתמש
בכוחותי האחרונים על מנת לדלג בין סלעים ולזגזג בין עצים
ושיחים.  אחרי ריצה (או תעופה, תלוי את מי שואלים) של חמש דקות
הגענו לנחל, ששרץ דגי סלמון שניסו לשחות נגד הזרם.

כאן המקום להזכיר, שבערך 15% מדגי הסלמון שמנסים כל שנה לעלות
במעלה הנהר, מתעייפים או מדלגים בטעות מתוך המיים הבטוחים.

אני והבז המלכותי תפסנו את הדגים שדילגו אל האדמה.  את חלקם
החזרנו למיים, נותנים להם הזדמנות שניה, למרות הטעות שהייתה
יכולה לעלות בחייהם, ואת חלקם אכלנו.  אני את שלי בישלתי על אש
נמוכה ביחד עם קצת זעפרן שהשגתי מהשדות ומלח שנמצא אצלי
בתרמיל, רק למקרה, ואילו הבז אכל את שלו נא, מתאבק עם הדג על
מנת שלא יזוז.

"אז" אמרתי "איפה היית בזמן האחרון?" שאלתי את הבז, מצפה
לתשובה כנה... או לפחות לצוויחה.  הבז לא ענה, הוא היה עסוק
מדיי באכילה ולא הרגיש צורך להשיב לכל גחמותיי.  המשכתי לאכול
גם אני, מהרהר באבי, שמחכה בבית.
"אתה יודע" אמרתי "אני מתחתן בקרוב".  הבז הרים ראשו והסתכל
עלי בסקרנות, תוהה איזו שטות נפלה עלי "אל תסתכל עלי ככה"
אמרתי, פגוע "היא לא כמו הקודמת" שוב הסתכל עלי הבז, מגחך
"באמת!" אמרתי, ובו בזמן, התחלתי להרגיש מטופש על שאני מנהל
שיחה אינטלגנטית על זוגתי לעתיד עם ציפור "תקשיב" אמרתי, שוב,
מנסה להתעלם מהרגשת הטיפשות הגוברת "היא לא כמו הקודמת.  היא
טהורה.  היא האושר עצמו בתוך גוף מושלם.  אומנם הפרופרציות בין
ליבה לגופה קצת לא רציונליות (בעוד שליבה רחב כים הגדול, גופה
עדין וקטן), אבל עיניה מחייכות בחיוך תמים.  קולה מזכיר את
הדרור הקם בבוקר ושר לכבוד השמש העולה"  לאור תיאורי הרומנטים
על אהובתי, הבז גיחך, וחזר לעסוק בדג, שלבינתיים כבר התייאש
מלזוז והשלים עם מר גורלו.
"נמאס לי" אמרתי "אני לא אשב כאן, ואתווכח עם ציפור על עתידי"
הבז עט עלי במהירות והחל לנקר את אוזני "היי תפסיק" צעקתי, אך
לשווא.  "בסדר, בסדר" אמרתי "אני נכנע... אתה לא סתם ציפור"
הבז נרגע וחזר לעסוק בדג.  ברגע בו הפנה את מבטו, זינקתי עליו,
מנסה לתפוס אותו מאחור. הבז צווח ועף הרחק, רק בשביל לחזור רגע
לאחר מכן מאחור ולכרסם לי את האוזן במין נשיכה מכאיבה-נעימה
שכזו... צחקתי ולמרבה תדהמתי, גם הבז צחק.

כבר שבוע ימים שהבז נמצא בקרבתי.  הוא לא מרגיש צורך לעקוב
אחרי ואילו אני, אני לא מרגיש צורך קיומי להימצאותו כאן.
לשנינו יש חופש וחרות במערכת היחסים שלנו.  שנינו אהבנו אחד את
השני אך לא ברכושנות.  החלטתי לתפוס שיחה עם הבז.  עד כמה שזה
נשמע פתאטי, נדמה היה כי אני זקוק לאישורו.  נדמה היה כי אני
זקוק לאישור מהבז, שמסתובב ימים שלמים חופשי ומאושר עם ראיה
חדה וכנפיים זריזות.  נדמה היה, ועדיין נדמה כך, כי אני מבקש
להידמות לאותו בז מלכותי ומלא הוד שמרחף מעלי כולו מחוייך.
הלכתי לשדה, ברגל.   הרגשתי צורך להיות לבד עם מחשבותי ואולי,
רק אולי, אותו בז יחליט להצטרף.
נפגשנו על אותו כר דשא בו נפגשנו לפני כשבוע.  הפעם, הפגישה
הייתה בעלת אופי רציני.  נדמה היה לי, כי הבז יודע את אשר על
ליבי.
"תקשיב" אמרתי "פגשתי מישהי לפני זמן לא רב" הבז הסתכל עלי,
כאילו בשביל להיווכח ברצינות דברי "היא מקסימה ומדהימה.
יפיפייה באופן הכי מיוחד שיכול להיות ובנוסף לכל זה, היא חמודה
באופן מדהים" הבז הינהן בראשו, עוקב אחר פרפר "האהבה שלנו היא
הדבר הכי מיוחד שאי פעם יצא לי להשתתף בו" הבז המשיך להתעסק
במעוף הפרפר, כמו יודע את ההמשך "לא רק זה שהיא מתוקה ומבינה,
החלטנו לא להינשא" הבז הרים מבטו ולשניה, נראה משתומם... עד
כמה שבז יכול להיראות משתומם, כמובן.

אולי כאן זה הרגע להסביר מה בדיוק קרה בשבוע האחרון...
מספר ערבים לפני שהבז חזר, נשלח רץ מארמונה של אהובתי לארמוני.
היינו צריכים לדבר.
קבענו לדבר מול שפת הים רחב הידיים, על מנת שלא להיתקל בעיניים
חטטניות על גדת הנהר.  "תקשיב" היא אמרה "מה דעתך על החיבור
בינינו?"  הופתעתי מין השאלה.  הרי, הדבר שצריך להיות בינינו
זה חיבור רשמי "אממ..." גימגמתי, דבר לא נהוג אצל מלך שכמותי
"למען האמת, לדעתי החיבור בינינו צריך להיות מאהבה" אמרתי "לא
מאיזשהי סיבה אחרת.  לא צריך להיות שום דבר שיקשור אותנו זה
לזה... הדבר היחיד שצריך להיות זה אהבה, וגם היא צריכה לחבר
בינינו, לא לקשור" עיניה של הנסיכה אורו "מאז ומתמיד האמנתי
בצורך האנושי ברכוש, אך מאז ומתמיד, האמנתי בזה שאני, מלך,
צריך להתעלות מעל לרגש הקנאה והרכושנות.  מאז ומתמיד האמנתי
באפשרות להיות ביחסי קירבה עם כל אנשים ונשות הממלכה"  הנסיכה
שלחה אלי את חיוכה "למען האמת" אמרה, ובאותו רגע, לא שיערתי
בנפשי כמה אהיה מופתע "לדעתי, אנו צריכים לנהוג כמו מלכים
אמיתיים" הסתכלתי עליה באופן מוזר וכאשר הבנתי את שהשתקף מפני,
מיהרתי להסוותם "את מתכוונת לזה?" שאלתי, למרות שידעתי שאין
אפשרות שאולך שולל שוב, למרות שידעתי שהאפשרות לאושר מוחלט
טמונה בהישג יד.  שאלתי, למרות שידעתי את התשובה.
"כן" אמרה "להיות מלך אין פירושו לשבת על כס רם מאבן ולצוות
שדברים יעשו.  להיות מלכה אין פירושו לדאוג.  על מנת לממש את
מה שאנו, העילית של האצולה העולמית, עלינו להיות משוחררים
וחופשיים, כמו אותו בז שהכרת"  כשהזכירה את הבז, נמלא ליבי
במחשבות על אמונות נושנות בכוחות הטוב, ועל תמימות בלי קץ.
גמלתי בליבי לספר על כך לאבי ולכל שאר הממלכה.  שבוע לאחר מכן,
הגיע הבז, בדיוק באותו ערב בו הייתי צריך לבשר לאבי על ההחלטה.


הבז הסתכל עלי, חושב מדוע אני משעמם אותו בסיפורים כאלה כאשר
כל כך ברור שאני מאושר.  "אתה לא צריך באמת להתעניין" אמרתי,
נעלב "לפחות תעשה את עצמך".  הבז צווח, והתעופף משם.

מאוחר באותו ערב, חיכיתי לבז שיגיע לארוחה, כמנהגו במשך השנים
שקדמו להעלמותו וכמנהגו בימים לאחר חזרתו.  לשווא.  הוא לא
חזר, ורק השאיר לי מזכרת אחת על הכר.  נוצה בדוגמת עין מהממת
בגוון חום-דוב.  לקחתי את הנוצה ושמתי במגירה.  
יש לי את הדבר האמיתי.   אני לא צריך חיקויים.

ובכן, להית' עד לפעם הבאה.  אני צופה תקופות של אושר, מינימום
נצח, אשר קרבות ובאות לכיווני.  אני אכתוב אם יהיה משהו מעניין
אבל למקרה שלא ניפגש, לילה טוב, שנה טובה ומזל טוב, לכל צרה
שלא תבוא.

-       להיות מלך פירושו להתיישב בלי להסתכל לאחור כדי לראות
אם יש שם כסא.
                                                           
  (המלכה ויקטוריה)