-הבקרים נעשים קשים יותר ויותר-

"אדוני הלורד..." שמעתי קול קורא לי מתוך חשכת המחשבה שלי,
"אדוני הלורד בבקשה תתעורר..."
פקחתי את עיניי והרגשתי את הבחילה האיומה המנסה לפרוץ החוצה אל
אוויר העולם, כמובן שכאב הראש האיום ונורא פעם בתוך הגולגולת
שלי. "אני קם", אמרתי בזעם לחייל שעמד בכניסה לאוהל שלי. "אני
קם!" נתתי לו צעקה כשהוא תקע בי מבט כאילו הוא לא מאמין לי,
כמובן שזה החמיר עוד יותר את כאב הראש שלי וגרם לי לחשוש יותר
ויותר שזה לא בגלל המשקה אלא בגלל האוכל שאכלתי אתמול בערב.
קמתי בחוסר חשק לובש את הגלימה הפשוטה שלי על הגב ומקווה לטוב.
יצאתי מהאוהל והבחנתי בפניהם של חיילים כאלה ואחרים שנראו בערך
כמו שאני הרגשתי, מוכנים להרוג את הטבח התורן. השמיים התחילו
להתמלא כתמים כחולים פה ושם, אך אור השמש היה רחוק מלחמם אותנו
אותו בוקר קריר. צעדתי בין החיילים ונתתי הוראות אחרונות
למפקדים, חלקם כבר החלו לנוע לעמדות בתוך הכפר, וחלק החלו לנוע
להתכונן למארב מחוץ לכפר בחצי גורן. חלק לעומת זאת הכינו
מלכודות בכפר עם החיילים שהיו להם בעיות לנוע אחרי הארוחה של
אתמול בלילה, מערכת עיכול אשר עדיין לא הורגלה לחיי הצבא
(ואישית, אני מבין אותם טוב מאוד).

הלכתי לעבר הפונדק של רו'ארק מקווה שעדיין נותרו לו מהתרופות
המפורסמות שלו שקוטלות כל גורם זר שנכנס לגוף בשל סיבה כזאת או
אחרת. בדרך שמעתי מקבוצת חיילים אשר באה מהמרפאה שצילין וקברן
הצליחו להרדים את ריטין כך שהיא לא תקום עד שאזמאר יחליט לקום
מקברו (דבר בעייתי בהתחשב בכך ששרפו את גופתו) או עד שאנחנו
כבר מזמן לא נהיה בכפר, דבר אשר בכלל שימח אותי כי לא רציתי
לפגוש את הכיעור שלה שוב. כשהגעתי לפונדק הוא ניראה לי מבחוץ
כמו מבצר גבול קטן ונחמד, חומת עץ משוננת, תעלת מים מאחוריה עם
מעבר אדמה צר אל הכניסה, בקירות הסלע הגדולים רואים חרכי ירי
ומתוך חלקם רואים בליסטראות עם חצי מתכת שחורים אשר בטח מכוסים
בחומרים דליקים על מנת לגרום נזק רב יותר לאויב שתוקף. דפקתי
על דלת העץ העצומה ונפתח חלון קטן שמתוכו הציץ עליי אדם
שבזמנים רגילים היה יכול להיות רק רו'ארק, אך הפעם זה היה אחד
מהכפריים החדשים. "זהה את עצמך", אמר לי האדם שלא הצלחתי לזהות
את פניו. שאגות מאחוריו עצרו אותי מלהשיב לו, הוא סגר את החלון
ופתח את הדלת הימנית מספיק כדי שאני אוכל להיכנס, אך גם כך
שאני יכולתי לשמוע את שאגותיו של רו'ארק (הסתכלתי אל תוך המבנה
הרחב והמוכר, מספר שולחנות ארוכים עם פינות מעוגלות, שולחנות
עגולים לשישה אנשי ליד הקירות, ואח גדול ממדים מרוחק מעט מהבר
המוארך שמאחורי יש מדפים עמוסי משקאות ודלת למזווה, ומצד שני
את המדרגות לקומה הבאה) "מה אתה חושב לעצמך. אנשי האמונה לא
יבואו וידפקו על דלת הפונדק בניסיון לכבוש אותו, זהו מבצר
מזורגג. רק מטומטם ישלח חייל אחד לתפוס מעוז גמדים!" והוא
המשיך לצעוק ולקלל כך שלא הייתה לי בעיה למצוא אותו במדרגות
לקומה השנייה. ברגע שראיתי את הגמד הוא נתן שאגה חזקה ורץ לחבק
אותי (ליתר דיוק דידה, וקילל מחצית מהעולם) "ארור תהיה בן וולף
שכמותך!" הוא חיבק אותי והרים אותי חמישה סנטימטרים מעל לרצפת
העץ שעליה עמדנו, מספר אנשים מסביב הסתכלו עלינו בפליאה וגיחוך
למראה הגמד שמרים מישהו שגבוה ממנו באיזה שלושים סנטימטרים בלי
להתאמץ בכלל, "ארור תהיה בן וולף שכמותך, לאן נעלמת במשך שלושת
השנים הללו?"

"מצטער, אבל אין לנו זמן לדבר על זה", התחלתי להרגיש עייף
במיוחד בעודי מדבר עם רו'ארק, "בינתיים תוכל לומר לי מה מצב
ההתבצרות של המבנה?" 'אילו מילים אלו לעזאזל, איזה אידיוט
ישתמש במילים כאלו לדבר עם גמד'. הוא התחיל ללכת לאורך הקומה
והראה לי במספר חדרים את הבליסטראות ותיאר לי במה חלק מהם
נמשחו אם בכלל, חלקם היו מכוסי רעל וחלקם מכוסי שמן שנועד
להדלקה והתפזרות במגע עם האדמה או העץ שבו התנגשו, מכיוון
שהפונדק היה מרוחק כחמישים מטר מהבית הכי קרו אז ניתן היה
להבין אם חלק מהחצים יתקעו בבתים. ליד כל אחד מהמוצבים היו שני
אנשים בלבד ומספר אנשים היו מוכנים לרוץ בין העמדות ולעזור עם
התחמושת או כל דבר אחר שאולי יהיו אילו שהן בעיות אחרות. ירד
למטה לאחר בדיקת העמדות והתחלנו להעלות זיכרונות על ימים עברו
כשעוד עבדתי אצלו בבר פה ושם עד אשר התחלתי לנדוד בעולם לפני
שלוש שנים
"אני עדיין זוכר איך שניסיתי להשתמש במשקה האישי שלי בשביל
להדליק מדורה!" שאג רו'ארק מרוב צחוק, "וכמעט העלאת את היער
בלהבות!" וניגב דמעה קטנה, "עדיין נותרו לך סימנים מהמכות של
לילה?"
"לא נותר שום סימן", אמרתי לו בעודי מעביר יד אחת על התחת שלי
מנסה שוב לשכוח עד כמה זה כאב. "למה מעולם לא אמרת לי עד כמה
הדבר הזה חזק?" שאלתי אותו בקול ילדותי.
"מה אתה מדבר", הוא המשיך לשאוג מצחוק כשהוא נזכר באותם ימים,
"אמרתי לך שזה יכול להרוג ת'ך אם תשתה את זה".
"אבל זה לא אומר שזה דליק!" השבתי לו בקול קטנוני, "אחרי הכול
זרקתי את הבקבוק כולו פנימה מתוך מחשבה שזה יעשה להבה יותר
גדולה!"
"נו וזה עשה להבה יורת גדולה?"
"זה התפוצץ לנו בפרצוף, כמעט שרף אותי לחלוטין..." עצרתי את
דיבורי כאשר הוא נתקף התקף נוסף של צחוק. "שזה ילמד אותך לא
להתעסק עם משקה של גמדים!" הוא צחק בעוד כמה חבר'ה אחרים מהכפר
ומהצבא הקטן שלי גיחכו מסביב. בעוד אני מנסה לחשוב על איך
למזער את הנזקים שאל אותי אחד החיילים מהצבא האישי שלי שלא
הכרתי כל-כך טוב - "למה אנחנו לא מתכוננים בעמדות לקראת האויב,
הוא לא עלול לתקוף אותנו בכל רגע?" חלק מאנשי הכפר החלו לצחקק
מסביב ולגרום לחייל להרגיש מעט אידיוטי, אך גם שמעתי את הפחד
בקולו. "לעומת אנשי צבא מנוסים", התחלתי לומר לו בעודי משחק עם
כוס הבירה הקטנה שהייתה לפניי, "אנשי הדת האלה מאמינים שהם
יכולים לנצח רק לאחר שזבחו לאל השמש שלהם, וכשהשמש עומדת גבוה
מעל בשעות הצהרים". החייל התחיל להביט בי בתימהון גובר שהתחיל
להציק לי עד כמה בורות הייתה חלק לא קטן גם כן משלי, פניתי
לעבר הכוס ולקחתי לגימה קצרה. "ולכן הם אינם נכנסים למלחמה כל
עוד התנאים עומדים לטובתם מראש, כי הם פחדנים עלובים שאוהבים
לנצל חולשות של אחרים". כל אחד חזר לשיחות שלו, אני ורו'ארק
חזרנו לדבר על ימים עברו עד אשר אותו חייל חזר להפריע לנו
באמצע כשהפעם הוא ניראה לי מוטרד. "אם הם אינם תוקפים עד שעות
הצהרים, למה אנחנו לא יצאנו לתקוף אותם מלכתחילה?" שמעתי את
מלמולי ההסכמה של כמה חיילים, ואת גיחוכם של כמה אנשים אחרים.
"כי לא ידענו מה מצבם הצבאי, לא ידענו היכן הכוחות שלהם
עומדים, ועם המסה הצבאית שלנו היה לוקח לנו לפחות יומיים לעבור
בשבילים במצב של ריצה מהירה בלי הפסק עד למקדש שלהם, ומכיוון
שאיננו יכולים לעשות זאת, אז זה הופך להיות מעט בעיה בשבילנו".
החייל הסתכל בי לעוד רגע או שתיים ואז הסתובב בחזרה לכיוון
השולחן שלידו הוא ישב עם עוד כמה חיילים שנראו מבודחים
מניסיונותיו להיות 'גנרל'. אני חזרתי לשוחח עם רו'ארק על ימים
עברו עד אשר הבחנתי שהשמש תכף מגיע לעמדה שלה בשמיים. "טוב
רבותיי!" שאגתי לעבר כל מי שהיה בתוך הפונדק, "אתם עכשיו
הולכים לטעום מעט מטעמים לפני הקרב האמיתי, אז אל תתרגשו ותצאו
מזה חיים על גופות האויב, הבנתם אותי?!" כבתור תשובה הם נתנו
מכה עם אגרוף על השולחן ושאגה קצרה והלכו כל אחד לעבר העמדה
שלו ברחבי הפונדק. נעמדתי והלכתי לעבר החלק הקדמי של המבנה
בקומה השנייה מתוך כוונה להביט על אזור המגורים כששמעתי לפתע
שאגה מהמקום אליו הלך רו'ארק לפני כמה דקות, רק שמה שהוא צעק
לא נשמע לי כל-כך הגיוני עד אשר שמעתי עוד מספר אנשים צועקים
על בואו של ענק מהאזור האחורי של הפונדק. "מה זאת אומרת ענק?"
צעקתי בחזרה אליהם, "אין שום ענקים באזור הזה של העולם!"
הצעקות על בואו של הענק התחזקו ואז נשמעה שאגה עצומה של הפתעה,
זעם ומעל לכל, כאב. רצתי לעבר דלת הכניסה ובדרך הצבעתי על כמה
אנשים וסימלתי להם לבוא איתי החוצה, המראה על פניהם כבר הראה
לי עד כמה הם לא רוצים לעשות זאת אך לי לא היה אכפת בחצי
המטבע. "תפתח את הדלת ועכשיו!" צעקתי על השומר של הכניסה
שניראה מבוהל לחלוטין, לאחר שהוא פתח את הדלת ויצאתי מהדלת עם
חמשת האנשים שהצבעתי עליהם באקראי שמעתי צעקות שמחה מהקומה
העליונה שהיה ברור שהן של רו'ארק. לא ידעתי למה הוא שמח כל-כך
והתחלתי שוב לרוץ, אך הפעם מסביב לחומת העץ החיצונית של המבנה
אל עבר החלק האחורי של הפונדק המבוצר היטב לכאורה. כשעברתי סוף
כל סוף את העיקול הארוך של המבנה ראיתי מחזה מבעית אל מול
פניי, אך מעט מגוחך אם חושבים על זה. על האדמה שכב ענק בגובה
השש מטר, מאחוריו, במרחק עשרים מטר מימנו אולי, עמד ענק נוסף
שניראה מבוהל למדי, והבנתי אותו טוב מאוד. הענק ששכב על האדמה
היה דבר מפלצתי למראה ושעיר במיוחד, שריון עור שניראה כאילו
נילקח בשלמותו מממותה לשעבר ונתפר בצורה כזאתי או אחרת אל הגוף
של הענק, האלה האכזרית למראה הייתה ליד גוף הענק המעולף אשר
מאזור המפשעה שלו היה חץ ענקי של בליסטרה אשר עדיין בער והחל
להבעיר את המכנסיים ושאר הדברים אשר היו על אותו ענק, הענק
השני ניראה מפוחד ונזעם אך לא זז עד אשר ראה אותי ואת האנשים
שאיתי, ואז החל להסתער לעברנו עם האלה העצומה ומלאת הקוצים
שלו, אחרי שהוא עבר את חברו בחצי מטר שני חצים נתקעו בו, אחד
בוער ניתקע לו בבטן, והשני ניראה לי היה משוח ברעל ניתקע לו
ברגל, שניהם נתקעו בו עד חצי האורך שלהם. הענק ניראה מופתע
לרגע, אך שניה לפני שהוא הספיק להגיב חץ שלישי של בליסטרה
ניתקע לו בראש והפיל אותו על הרצפה, ברע שהוא נחת על הרצפה
הרגשתי את הרעידה מההתרסקות שלו, ושתי שניות אחר-כך כבר נישמע
פעמון האזעקה של הכפר, היה ברור לי שהמתקפה של האויב אחלה
לעטוף אותנו מסביב. התחלתי לרוץ שוב, אך הפעם אל עבר העץ עצמו,
שתי דקות לאחר שעברנו את הכניסה של הפונדק יצא משם רו'ארק
שניראה מאושר במיוחד וצחק בעודו אומר משהו על איך שגמדים הם
יצורים נעלים יותר מענקים, או משהו כזה. לקח לנו שתי דקות בלבד
להגיע בריצה אל מרכז הרחוב הראשי של הכפר וליראות קבוצת
גובלינים עם כמה אורקים, מספר אוגרים (ogre) וקבוצה לא קטנה של
כלבים ויצורים סגולים ושעירים אשר מתרוצצים ברחבי הכפר
ומעוללים נזקים בבתים הנטושים שאליהם הם הצליחו לפרוץ, זורקים
דברים דרך החלונות או סתם משחיתים רהיטים בניסיון ליראות מי
הכי נורא. "יש פה קוסם שמזמן את היצורים הארורים!" צעק לידי
רו'ראק בזעם גובר. "אני אגרום לבן זונה הקטן הזה לשלם ביוקר!"
צעק בעודו רץ קדימה עם גרזן שלא ידעתי מאיפה הוא יכל לעזאזל
לשלוף דבר כזה גדול, מה שפחות הפליא אותי שהוא יכל להחזיק את
הגרזן שהיה ארוך מגודל הגוף שלו ביד אחת בלבד. "אתם שניכם",
הצבעתי על שניים מאנשי הכפר שבאו איתי מהפונדק, "לכו אל רלווד
בפונדק ותגידו לו לשלוח אתכם מחצית האנשים אשר נמצאים שם אתכם,
אמרו לו גם כן להביא את הקמעות האלו שלו. אנחנו נזדקק להם". הם
הנהנו עם ראשם לאות שהבינו ורצו בחזרה לפונדק. "אתם שניכם,
תעשו סיבוב מסביב לכפר ותגידו לכולם לקום מהעמדות שלהם ולצאת
לקרב, הגיע הזמן שנלמד את אנשי הדת שאיננו נופלים כצאן לטבח"
.
"כן המפקד".
"כן אדוני הלורד".
"ואם תיראו את לירנה  תאמרו לה לצאת לעזאזל מהמחילה הארורה של
ולהתחיל להראות את העוצמה שבה אימותיה התגאו כל-כך!" שני
החיילים נראו מבוהלים בקשר לעניין הזה אך הם עשו כן עם הראש
והחלו לרוץ לשני כיוונים שונים שעוקפים את הכפר. "ואתה", אמרתי
לאחרון שניראה לי כילד אשר במקרה ניכנס לכפר וגדל בו, "לך אל
סלין בחמשת שערי היער ותיקרא לבוא להלחם". אם זה לא יגרום
להוציא חיוך שטני אז אני לא יודע מה. "צא!" צעקתי עליו כשהוא
המשיך לעמוד אפילו לאחר שסיימתי את דבריי. הפעמון עדיין רעש אך
אף אחד עדיין לא תקף, מחוץ הגמד שעכשיו זה כבר ניראה לי מוגזם
איך שהשארתי אותו שם לבד, "למה גמדים הם עם כל-כך קשה?!" שאגתי
כשרצתי לעזור לרו'ארק להלחם נגד ההמון הזועם של מפלצות. חתכתי
את ראשם של שני גובלינים ודקרתי אורק דוחה במיוחד בחזה איפה
שאמורים להיות כמה איברים חשובים בשביל יצור דמוי אדם. ודחפתי
את רו'ארק כשהגעתי אליו אל תוך אחד הבתים שפרצו לתוכו. "יצור
משוגע אחד, אתה מנסה לגרום לנו למות?" צעקתי עליו בעודי מנסה
למנוע מקבוצה של היצורים הננסיים הסגולים מלקפוץ עליי ולקרוע
אותי לגזרים. "מעולם לא למדת ממני שגמדים הם עם לוחם?!" שאל
אותי רו'ארק בעודו חותך גובלין לשתיים עם הינף גרזן אחד.
"הייתי צריך לדעת שזה לעולם לא יהיה פשוט", אמרתי לעצמי בקול
בעודי חותך עוד כמה יצורים סגולים ושעירים, ואתם כמה כלבים
שחורים שממש לא נתנו לי איזשהו חשק ללטף אותם. נלחמנו ככה במשך
מספר דקות ארוכות, רו'ארק מונע מיצורים נוספים מלהגיע דרך
הדלת, ואני מנסה לחסל את כל מה שהיה כבר בתוך הבית. לפתע רעש
הפעמון מבחוץ הפסיק ושאגה של המון אנשים מסתערים וצועקים נשמעה
מבחוץ. היה ברור לי עד כמה זה יכל להיות נהדר, אבל אני הייתי
בתוך הבית הקטן ונלחמתי לצד גמד חמום מוח אל מול יצורים דוחים
במיוחד שהצליחו להשאיר עליי מספיק סימנים שברור שאני לא יוצא
מהעסק נקי כפי שרציתי. תוך זמן קצר כמות היצורים שתקפה אותנו
מבחוץ החלה להתקטן עד כדי כך שהם נראו כאילו הם רוצים לסגת אל
תוך הבית, תוך עשר דקות מהרגע שהמתקפה החלה נכנסו דרך הכניסה
מספר אנשים שעזרו לי לחסל כל יצור וכלב שנותר בתוך הבית. צחקתי
למשמע קללותיו של רו'ארק שברור שהוא כועס על כך שלא נתנו לו
להלחם נגד כל היצורים לבדו. יצאתי מהבית ואמרתי לחלק מהחיילים
למצוא לי את אדרמון ולקרוא לו להיפגש איתי אך קריאה מאחוריי
כבר הסבירה לי איפה אדרמון עם שתי השומרות שלו, והופתעתי
ליראות אתו את לירנה, אך זה לא היה חשוב כל-כך באותו רגע. "אתם
יודעים היכן הקוסם נימצא?" שאלתי אותם והבחנתי ברו'ארק מצטרף
לצדנו ומלטף את להב הגרזן כאילו הוא מלטף בעל חיים כלשהו כדי
לנחם אותו, אך הפנים שלו היו רעבות לעוד הרג. לירנה החלה ללכת
אל מחוץ לתחום הכפר ואני נאלצתי לעקוב אחריה עם אדרמון שהחל
למלמל לעצמו כל מיני מילים,שתי השומרות שלו, ורו'ארק, אשר שמר
אתנו על קצב קבוע בריצה עם גרזן אשר עדיין היה אדום מדם.
נכנסנו כולנו אל תוך היער כשמאחורינו עדיין נשמעו כמה קרבות
אחרונים בין האנשים שלנו לבין היצורים שהוזמנו למקום על ידי
אותו קוסם או קוסמים.

הגענו די מהר לאזור שהיו בו מעט עצים ושם מצאנו שני אנשים
בגלימות לבנות עם קישוטי שמש תפורים בכל מני נקודות שונות
עליהם, הברדס שהיה על ראשם הסתיר את פניהם, אבל היה ברור לי
שהם בני-אדם בכל רמ"ח איבריהם. נעמדנו מולם כשאני עומד מול
הקרוב ביותר מבין שניהם שניראה גם המבוגר ובעל הניסיון הרב
מבין השניים בגלל צורת עמידתו הגאוותנית., אדרמון נעמד לשמאלי,
לירנה נעלמה מנקודת ראייתי, רו'ארק נעמד לימני, וידעתי ששתי
השומרות של אדרמון נמצאות מאחורינו. "היכנעו וזה לא יכאב כלל",
אמרתי להם והורדתי את חרבי לצד, "תנסו להתנגד וזה יגרום לכם
סיוטים בדרך למדורי הגהנום". הנעתי את ראשי לעברו של רו'ארק.
"אתם חושבים שתצליחו להפחיד אותנו כופרים, אתם הרבה יותר חלשים
מאתנו. והאל שומר עלינו מפניכם!" ובשביל לעשות זאת יותר דרמטי
הוא הוריד את הברדס מעל לראש וחשף פנים של אדם מבוגר בשנות
החמישים לחייו ששיער לבן כבר החליף את כל צבע שיערו הקודם. הוא
עמד זקוף עם סנטר מוגבה ועיניים קשות במיוחד, הבחור שלידו רעד
והוריד גם הוא את הברדס וחשף פנים של אדם אשר לא היה יותר מבן
שבע עשרה, "בסך הכל ילד", שמעתי את רו'ארק אומר מצד ימין שלי.
"יצורי אופל עלובים!" התחיל לצעוק הבחור הצעיר, "חושו את זעמו
של השמש!" שמעתי את שתי השומרות של אדרמון כבר מוכנות לחסל את
הנער, ורו'ארק גם כן היה מוכן לחתוך את הבחור, אך סימנתי להם
לעצור. "תעשה את שלך, אדרמון", אמרתי לו בקול אשר נישמע לי קר
ומרוחק מדי, באותו זמן הנער אמר מילים של לחש כלשהו ובידו
השמאלית החלה להיווצר להבה שבמהירות התעגלה והתכרבלה לכדור אש
בוער, אדרמון הרים את ידו הימנית כשהיא רועדת מזעם, יכולתי
בקלות לשמוע אותו חורק את שיניו, ואז החל הדבר שהדהים את כולם,
האש נעה בצורה חלקה מידו של הנער לעבר ידו של אדרמון אשר שילח
את כדור האש הקטן שנוצר בידו לעבר הקוסם המבוגר שצרח בתדהמה,
וסימנתי לרו'ארק לסיים את העבודה ולחסל את הקוסם שצרח כרגע
מכאבי התופת של הלהבות אשר אכלו את בשרו ולבושו.

האש נכבתה לאיטה, כאילו מנסה למשוך את הזמן או משהו. הראש
הכרות של הקוסם הזקן היה על הרצפה עם מבע זוועתי של כאב ואימה.
הנער שעדיין עמד, רעד בצורה כזאת שניראה כאילו תכף הוא עומד
ליפול על הרצפה על ארבע ולהקיא את נשמתו, או רק לאבד את ההכרה
שלו. "אדרמון", פניתי אליו מבלי להסתכל לעברו, "קח מהנער הזה
את ספר הכשפים שלו וכל מה שתמצא לנכון לקחת ממנו, את כל הדברים
תביא ללירנה". אדרמון הסתכל עליי דקה או שתיים לפני שהוא ביצע
את הפקודה שלי, לאחר שהוא לקח מהנער את הספר התחלתי ללכת מקרחת
היער לכיוון הכפר, שתי דקות לאחר שהתחלתי לצעוד לכיוון הכפר
הצטרף אליי רו'ארק שניראה זועף במיוחד. "מעולם לא הייתי מאמין
שהראה עוד מקפל יסודות בחיי", הוא דיבר יותר לעצמו מאשר אליי,
אני שתקתי והמשכתי ללכת מנסה להתעלם מהגמד ומהעשן שראיתי עולה
מכמה אזורים באזור הכפר. "איך ידעת שהוא מקפל יסודות?" שאל
אותי רו'ארק לפתע בעודו שומר על אותו קצב כשלי, המשכתי לנסות
להתעלם מימנו אך ללא הועיל, הוא המשיך לחזור על אותה שאלה ורק
הוסיף מדי פעם קללות כאלו ואחרות. לבסוף עצרתי כשהיינו במרחק
שבעה מטרים מהבית הקרוב ביותר אל היער. "כי אילצתי אותו לגלות
לי את זה כשנפגשנו לראשונה", נעצתי מבט אל עבר העץ האדיר שניצב
גאה מעל לכל המבנים כאילו הוא איזשהו סב זקן הצופה בנכדיו
משחקים מלחמות עם חרבות עץ ליד כיסא הנדנדה שלו. "תענה לשאלתי
בן וולף!" שאג עליי הגמד בזעם הולך וגובר ונעץ בי מבט מלא בדם
ומוכן לקרב. חייכתי לרגע בצורה האירונית הרגילה שכל-כך אהבתי
לעשות לאנשים אחרים. "כי גם אני אחד כזה", השבתי לו והתחלתי
לצעוד שוב אל עבר המרפאה של צילין, אך הרגשתי רגשות אשמה ובסוף
התחרטתי והלכתי לכיוון המקום שבו היה ריכוז הכי רב של אנשים
שראיתי, "מעניין האם סלין סוף כל סוף חייכה", אמרתי לעצמי
בעניין כשהלכתי בקצב איטי משאיר מאחוריי את הגמד ויודע שלא רק
הוא צופה בגב שלי, "עדיין משחק שחמט כנגד האלים, ארור הוא
והנצח שלו..." אמרתי בזעם והתחלתי לרוץ אל עבר מרכז הכפר.