אנחנו רק חושבים שגעגועים זה דבר טוב. אם נגיד: "איך שאני
מתגעגע ל...", יגידו לנו: "זה טוב, זה מראה שהיא/הוא חסרים
לך", או "עוד מעט הוא יחזור, ואז יהיה ממש מגניב". זה לא נכון.

"שלום!"
"היי מותק..."
"מתוקה שלי? מה קורה? איפה את? את מגיעה מחר, נכון? למה לא
התקשרת אליי השבוע? את יודעת שאני מתגעגע אליך."
"הייתי בטרק שלושה ימים, זוכר? ואחריו היית פשוט מפורקת, ולא
היה לי כוח לעשות כלום. ואחרי זה הייתי כבר צריכה להתחיל לזוז
לפה, כדי לתפוס את הטיסה בזמן. הנה גמרתי את הכל, ועכשיו אני
מתקשרת אליך בשקט, בלי ששום דבר אחר ישב לי על הראש, ויפריע לי
לדבר איתך."
"יופי."
"למה אני צריכה לחזור?"
"כי את חסרה לי כאן."
"אבל טוב לי כאן. אולי אתה תבוא לפה?"
"מותק... את יודעת שעדיף היה שאני לא אבוא איתך לטיול הזה. זה
היה הטיול שלך, רק שלך ובלי אף אחד אחר. אם הייתי בא זה לא היה
אותו הדבר. אחר, אולי גם טוב, אבל אחר. זה לא מה שרצית נכון?"
"נכון. אבל עכשיו זה נגמר, אז אולי תבוא ונצא לטיול חדש
ביחד?"
"ומי יעבוד כדי לשלם על הדירה? את לא רוצה גם לעבור בית,
נכון?"
"לא... אחותי! מותק אני חייבת לרוץ לדבר פה עם מישהי שפגשתי
בטיול. תבוא לקחת אותי מהשדה, נכון?"
"בטח! מתי את..."
"ביי."
ונשארתי עם הטלפון ביד, ועם עוד דבר קטן שאני צריך לעשות. לברר
מתי הטיסה שלה נוחתת.

חוץ מכל הדברים האלה, צריך גם לעבוד. אז מה אם אני לא יכול
להירדם בלילה מרוב התרגשות? היא חוזרת סוף-סוף! תבינו, זו לא
סתם בחורה. זו האישה שאיתה אני מתכוון לבלות את שארית חיי.
והיא יודעת את זה, וגם היא חושבת ככה. פשוט לא יצא לה אף פעם
הטיול הזה, שכולם עושים אחרי הצבא. היו כמה בעיות, ולא היה
כסף, ואז הייתה לה אחלה עבודה (בהיי-טק, אלא מה?), ואז היא
התחילה ללמוד... בקיצור, לא יצא. אז היא נסעה עכשיו. זאת אומרת
לפני חצי שנה. חצי שנה שבה היא מטיילת ואני נשארתי פה, ואין
יום שאני לא חושב עליה. לא, זה לא נמדד ביום, בכלל אי אפשר
למדוד את זה בזמן. בחצי השנה הזו כאילו פיתחתי לי עוד מוח,
שפועל במקביל לזה שכבר יש: אחד מתעסק בשטויות כמו עבודה, אוכל
,דיבורים, לנגן, והשני חושב עליה, כל הזמן. אני חולם עליה,
מרים את הטלפון באמצע היום בעבודה ומחייג לסלולארי שלה, אומר
שלום כשאני נכנס הביתה (ואין שם אף אחד) - ואלו הדברים הקטנים.
והיא סוף סוף חוזרת. אוף, אני מתגעגע.

"הלו?"
"הי מותק, מה קורה? איך הילדה?"
"בסדר..."
"עייפים, מה?"
"כן, אל תשאל. נו, היא חוזרת?"
"מחר!"
"יפה."
"הוא בבית?"
"כן."
"תביאי אותו לטלפון."
"הלו."
"הא אחי, מה העניינים?"
"סוכר. נו היא באה?"
"סוף סוף. אני צריך טובה."
"מה?"
"תבוא אחר כך, תסדר ת'בית יפה, עם נרות ופרחים, כמו שעשיתי אז,
זוכר? הכל יהיה מוכן, האוכל גם, רק תסדר את השולחן, תפתח
ת'יין. אני אצלצל אליך מהדרך, שתצא מהבית, הא?"
"מתי?"
"תגיע ככה בסביבות שבע וחצי. הטיסה נוחתת בשמונה."
"סבבה. יש מצב לקפה?"
"לא אחי, אני עייף מת. לא ישנתי כל הלילה מההתרגשות. אני מתרסק
לאיזה שעתיים לפני שאני נוסע לאסוף אותה."
"דבר איתי."
"לילה טוב."
"לילה טוב."

כשאתה ממהר לאנשהו, הפקקים תמיד נראים יותר ארוכים, הדיווחים
ברדיו דביליים ("בנתיבי איילון עומס ממחלף ההלכה ועד מחלף
קיבוץ גלויות..." ספר לי על זה אידיוט, אני תקוע פה ומאחר
לשדה!), ולכל הנהגים שמסביבך יש פתאום רצון עז להיתקע בך
בניסיון לגנוב נתיב ולעכב אותך עוד כמה שניות יקרות מפז.
יאללה די צא מזה, אתה תגיע בזמן, יש לך עוד ארבעים וחמש דקות.
קח אוויר, יתרגע, ו-תחשוב עליה. או, כבר יותר טוב. תפדל,
תחתוך, תגיע עשר שניות יותר מהר, איש לא חכם...
מה היא תלבש? בטח סתם בגדים, או בעצם משהו חם. תמיד נורא קר לה
בטיסות, וכשהיא יצאה משם לפי התחזית באינטרנט ירד גשם, אז
בכלל. איזה מזל שהבאתי לה משהו קליל ללבוש, שלא יהיה לה חם
בדרך חזרה. אולי ניסע לסוף שבוע בסיני, ככה בשביל לרכך את המכה
של החזרה לארץ. אולי עדיף כמה ימים, לא רק סוף שבוע. בטח
ההורים שלה ירצו לראות אותה, אז ניסע ביום שלישי ונחזור במוצאי
שבת. כן, היא בטח תאהב את הרעיון. מעניין אם היא גידלה שיער
שוב. בתמונה שהיא שלחה לי יש לה שיער קצוץ ("הייתי באיזה
הוסטל, וכולם החליטו שמסתפרים, אז גם אני. מה לא יפה?" "בטח
יפה, אבל נורא אהבתי את השיער שלך..." "אל תדאג, יגדל שוב").
השיער זה מה שהפנט את המבט שלי אליה בפעם הראשונה שראיתי אותה.
זה היה באיזה טיול בגליל שעשיתי עם כמה חברים... רגע, יין!
"אחי!"
"מה קורה?"
"רוץ לחנות יין, תקנה מרלו רזרב 2001 של דלתון. קניתי את הרגיל
בטעות ושכחתי לקנות אחר במקום!"
"ביי."
מזל שיש חברים.

251QF, נוחתת ב-רגע... עוד עשרים וחמש דקות. יש זמן ללכת לשתות
כוס קפה.
כוס קפה, ועוד אחת. נו, מתי היא כבר תהיה פה?
תירגע, מה אתה ילד קטן? היא תגיע. המטוס שלה לא התרסק, ואין
שום סיבה שיפנו אותו לקפריסין. תשב פה, רגל על רגל, ותהנה
מהכמה דקות אחרונות של חופש שנשארו לך עד שהיא תגיע.
אבל עד עכשיו לא נהניתי מחצי שנה, אז מה?
במצב הזה יש רק פתרון אחד- עוד קפה.

המטוס נחת! נו איפה היא? אני עומד עם כל האנשים שם בנמל, מזל
שאין לי זר פרחים ביד אחרת הייתי נראה ממש מגוחך. החיוך שמרוח
לי על הפרצוף כבר ממש מכאיב לי...
הנה!
אני לא יכול להתאפק!
"ליאתי!"
היא מסובבת את הראש, ומחייכת חיוך איטי, עייף, כמעט עצוב. אני
לא שם לב בכלל, רץ אליה, מחבק אותה כאילו היא חזרה עכשיו משלוש
שנים בכלא. נשיקה.
"מותק! מה קורה? את עייפה? את צריכה משהו?"
"לא. רק לישון."
"יאללה, תני ת'תיק. אין לך מושג כמה שהיית חסרה לי. לא הפסקתי
לחשוב עלייך לרגע אחד..."
"כן, גם אני."
מה?
"בואי, החנתי את המכונית קרוב. דיברת עם ההורים שלך?"
"רק הגעתי, מתי אתה חושב שהספקתי לדבר איתם?"
"לפני הטיסה..."
"אה, לא."
"קחי, דברי איתם."
מה יש לה?
"תודה."
"מה תודה, תתפשטי."
"מותק, אין לי כוח. הביתה."
טוב...
SMS זריז - "סדר ולך". יאללה חזרה הביתה.

"מותק זה בסדר, תעלי, אני אקח את התיקים שלך."
"לא, תן לי."
"אבל את עייפה?!"
"זה שלי, אני אקח את זה, סחבתי את זה חצי שנה על הגב, עוד חמש
דקות לא יהרגו אותי. תן לי."
"לא צריך לצעוק, רציתי רק לעזור. בבקשה..."
"תודה רבה."
עולים, עולים. אפשר לראות מהחדר מדרגות את הנרות בבית.
"מה, השארת את האור דולק?"
"לא חושב..." עם חיוך ממזרי כזה.
היא פותחת את הדלת, ושוב החיוך העייף הזה, "וואו מותק, באמת לא
היית צריך... שניה אני רק עושה מקלחת."
יש!
היא נכנסת לחדר, אני שומע אותה מורידה את הבגדים, אני נכנס
למטבח לסדר את האוכל. כשאני יוצא היא כבר ישנה. שוב זה רק אני
ובקבוק יין, כאילו כלום לא השתנה.
זה נכון, לפעמים הדרך יותר חשובה מהמטרה שאליה אנחנו שואפים
להגיע.
אז מי אמר שזה טוב להתגעגע?