האביב חלף וקיץ נוסף עמד בפתח. בשביל שני היה זה סימן מבשר
טובות. היא כבר חיכתה ליום הראשון של החופש הגדול כדי שתוכל
לשוב ולעבוד בגלידריה השכונתית. כל שנה, בחודשי הקיץ, הייתה
עובדת ב"גלידה של נועה".
מושיק, בעל העסק הקרוי על שם בתו הקטנה, נתמלא אושר כאשר ראה
את שני מגיעה לעבוד גם בחופש ההוא. מושיק פגש את שני מספר ימים
לפני תחילת החופשה ובישר לה כי ישמח להעסיק אותה שוב.
לא היה זה מקרה ששנה אחר שנה היה לוקח אותה לעבודה, שהרי שני
נתברכה ביופי ייחודי שהיה מחזיר לקוחות ישנים ומושך לקוחות
חדשים.
מושיק ואמה של שני סיכמו על השכר הרגיל, והאחרונה התייצבה
בדיוק מושלם ב-8:00 בבוקר ביום הראשון לחופשה.
לאף אחד לא היה ספק, היא ידעה את העבודה. שני הוציאה את כל
הגלידות מהמחסן המקורר ופרסה אותן בסדר מופתי.
ב"גלידה של נועה" אפשר היה למצוא את כל הסוגים: שוקו, וניל,
תות, בננה, אמריקאית, ואפילו פרוזן-יוגורט, שהייתה הגלידה
האהובה על שני.
ילדי השכונה מאוד אהבו את "הגלידה של נועה", ואת שני עוד יותר.
הבנים שבהם אף נהגו להזמין את שני לשבת בשולחן, ולעתים אף
לסרטים בקולנוע הישן שליד העירייה.
שני לא הייתה נוהגת לצאת הרבה לבלות, אך היה לה קשה לסרב
למתן.
מתן בן ה-12 היה הילד הכי מקובל בשכבה, ולא לחינם. לא רק שהיה
בן למשפחת רוזנברג העשירה, הוא גם היה מצחיק, כריזמטי, יפה,
ואפילו שפם כבר היה לו.
גם מתן אהב מאוד את המראה של שני, וידע כי אם תהיה שלו, יזכה
בהערצת חבריו.
כך חלף לו כל חודש יולי. בימים הייתה שני עובדת אצל מושיק,
ובערבים הייתה מבלה עם מתן וחבריו.
ערב אחד, מתן הגיע למסקנה שעליו לקדם את העניינים. הוא ביקש
מחבריו שישאירו אותו ואת שני לבד אחרי הסרט. כאשר יצאו מבית
הקולנוע, היא לא הבינה מה קורה, אך מתן ניצל את העובדה שקל היה
לתמרן אותה. הוא אמר לה כי ילווה אותה לביתה. "אני לא רוצה",
צעקה שני בקולה המעוות. אך מתן הסביר לה כי אם לא תתלווה אליו,
הוא ישאיר אותה לבד.
כאשר דמעות זולגות מעיניה, ופניה חיוורות, נאלצה שני ללכת עם
מתן.
ברחוב חשוך אחד, ממש לא רחוק מביתה של שני, עצר מתן ותפס את
ידה. לפני שהבינה מה קורה, התנפל עליה וניסה לנשק אותה. לפתע
הוא נמשך לאחור וקול חבטה התהדהד ברחוב. היה זה אביה של שני
שהלם בו באגרופיו.
כאשר חזרו שני ואביה לביתם, החלו הוריה לשוחח על המקרה. "אסור
היה לתת לה לעבוד שם מלכתחילה", צעק האב על האם. "אתה צודק",
השיבה האם וחיבקה את בעלה, למען יירגע. "אתה יודע איך היא
אוהבת גלידה, היא תמיד אהבה..." אמרה האם בלחש.
ואכן, תמיד אהבה שני גלידה, עוד מאותו היום בו הכל התחיל. היא
חגגה באותו היום את יום הולדתה העשירי והלכה לשחק עם חברותיה
במגרש המשחקים שליד בית הספר היסודי.
באזור עבר אוטו-גלידה וכל הילדים הלכו לקנות. לאבי, הילד
המופרע, לא היה כסף ולכן החליט לקחת את הגלידה של שני. משלא
נתנה לו את הגלידה מרצון, לקח אבי אבן וזרק על ראשה. מאז היא
נשארה אותה ילדה יפה בת 10.
הוריה של שני מעולם לא רצו להכניסה למוסד, אך ביום הולדתה
ה-24, בערב בו ניסה מתן לתקוף אותה, הבינו שאין להם ברירה
אחרת.
עם דמעות בעיניים והרבה כאב בלב, אשפזו אותה במוסד ע"ש רבי
מאירא לאנשים הסובלים מפיגור קל עד קשה. "אנחנו נדאג לה", אמר
ד"ר קאופמן לאמה של שני. "אבל היא לעולם לא תהיה מאושרת",
השיבה האם. הד"ר חייך קמעה וקבע: "אושר זה עניין של
פרספקטיבה".
בדרך החוצה, בחצר הקדמי של המוסד, ראתה אמה של שני את מתן. הוא
ישב לו לבד על הדשא, ושיחק בגולות כאשר חיוך גדול נישא על
פניו.