"רבים מן הדחפים שהחברה אוסרת או מענישה עליהם, הם תוצר של
יצרים מולדים. דחפים אלה מפעילים השפעה עיקשת שיש להתמודד איתה
בדרך כלשהי. האיסור רק הודף אותם מן המודע אל הלא מודע, שם הם
נשארים ונותנים אותותיהם בחלומות, פליטות פה, או באים
לידי ביטוי בצורת בעיות רגשיות או סימפטומים של מחלות נפש."
                                                           
    -זיגמונד פרויד-

כבר איזה 25 שנים לא בכיתי כמו שצריך.
לפחות לא מאז שהרופא בחדר הלידה נתן לי מכה כדי לוודא שאני
באמת ילדה נורמלית.
וכמה מכות חטפתי מאז. וכמה שהוא טעה.

25 שנים שאני מסתובבת נטולת תחושה, מרוחקת ואטומה בשיממון
חיי.
בבית הספר טענו שאני מופנמת מעט, בצבא דיברו על טראומות שאני
לא מצליחה להשתחרר מהן, במחלקה הנוירולוגית הזכירו משהו על כשל
במערכת הלימבית במוח שבגללו אני קהת חושים, ואני, מעולם לא
חשבתי שיש לי בעיה. פשוט לא הרגשתי שום צורך להרגיש.

תמיד האמנתי שהכל בסדר אצלי, אפילו מצאתי לעצמי חבר, אבל אחרי
שהוא נפרד ממני בתואנה שמערכת היחסים שלנו נטולת-רגש, התחלתי
ללכת לאזכרות בבתי עלמין, סתם אזכרות, של אנשים שאני לא מכירה
בכלל. אולי שם תתעורר בי איזושהי סימפטיה כלפי המין האנושי.
לאדוארד נורטון ב"מועדון קרב" זה הועיל, רציתי להאמין שגם לי
יצא משהו מזה. לקח לי מעט מאוד זמן להבין שזה חסר תועלת, לא
היה שם שום עצב, רק תחושת השלמה וכמה דמעות, בעיקר כאלה של
הרגל.  

בלית ברירה פניתי ל-"לדבר האמיתי" ונכחתי בכל לוויה שרק יכולתי
להגיע אליה. בעיקר כאלה של חיילים, כי אלה הכי עצובות.
מאות אנשים עומדים מול קבר פתוח ומזילים דמעה על אדם שלא דיברו
איתו מאז שסיימו את בית הספר היסודי, כאילו מחפשים לעצמם
בכוונה סיבה להיות מדוכאים.
לא יכולתי שלא לגחך נוכח הסצנה המזויפת הזו. איך פתאום כל חייל
נצנצן הפך "למצטיין המחלקתי" וכל אגואיסט נהייה "הטוב שבלוחמים
והאכפתי שבחברים", ואיך אף אחד לא שם לב לכל הצביעות שמסביב,
כי כולם היו עסוקים מדי בהתאבלות.
בסופו של דבר וויתרתי גם על החוויה הזאת, הנסיעות ברחבי הארץ
היו מתישות מדי עבורי, וגם המחיר של הדלק עלה באותה תקופה.

לאחר שיטוטים רבים מצאתי את עצמי באוניברסיטה.
עוד ניסיון כושל, אחד מני רבים, להיות חלק מזרם חסר משמעות של
נורמטיבה ושעמום אינסופי, שגם כלפיו, באופן לא מפתיע,
לא הייתה לי שום דעה או הרגשה.
למרבה האירוניה, התקבלתי ללימודי פסיכולוגיה. שעות על גבי שעות
של לאות מוחלטת בתהייה על הצורך של אנשים לשתף אחרים בכל
חוויה. ובעיקר לבכות, וכמה אפשר כבר לבכות?

ערב אחד, סתם עוד ערב של יום חסר משמעות בפקולטה למדעי החברה,
נכנסתי לרכב והתחלתי לנסוע לכיוון הדירה שלי. הייתי עסוקה
בלחשוב על כלום כשילד, בערך בן שבע, נכנס בפגוש של המכונית.
זאת לא הייתה אשמתי, בטח ובטח שלא אשמתו, סתם עוד אחד
מהאירועים האלה שאין להם שום סיבה.
ישבתי וחיכיתי שמישהו יזעיק אמבולנס או משטרה, כי לא ממש הכרתי
את הפרוצדורה במקרים האלה, ושניהם כמובן לא איחרו להגיע, בעיקר
כדי לקבוע את שעת הפטירה.

התביעה במשפט האשימה אותי בהריגה בשוגג ובאי-מתן סיוע ראשוני,
שהיה מציל, לדעתם, את חייו של הילד.
ההגנה טענה לאי-שפיות, כי זה מה שהגנה יודעת לטעון,
ובן היתר גם להלם וזעזוע שבגללם לא הצלחתי להגיב לאחר התאונה.

בתום דיונים רבים וסוערים החליטו לאסור אותי.
לי לא ממש שינתה ההחלטה. העיקר שיהיו לי מיטה, שירותים ושלוש
ארוחות ביום, לפחות חסכתי לעצמי את הייאוש שבללמוד לתואר.

כשסגרו את האזיקים על ידיי, קצת חזק מדי, הרגשתי בפעם הראשונה
בחיי מין גוש תקוע בגרון ולחות בעיניים.
נראה לי שזה נקרא חרטה.
התמוטטתי ולא הצלחתי להבין איך לא עשיתי את זה.

כל-כך הצטערתי באותו הרגע שלא ברחתי מהמקום אחרי שפגעתי בו.