"שקט בבית המשפט", צעק השופט והלם בפטישו. "יש לנו היום דיון
ארוך במקרה רצח", הוסיף השופט לפני שפנה לשמוע את טיעוני
הפרקליטים.

סיפורו של גידי סביון מתחיל קצת אחרי שחרורו מהצבא. גידי העביר
את שירותו הצבאי כטבח בבסיס שריון בדרום. "טבח זה מקצוע שמכבד
את עצמו, וחוץ מזה היציאות סוף הדרך", תמיד היה אומר לכל מי
שהתעניין. ואכן היה חוזר הרבה הביתה.
במהלך שירותו הצבאי זכה גידי להכיר כמה וכמה בחורות, אך התקשה
מאוד לפתח מערכת יחסים נורמלית משום שגר עם הוריו, ואלו נהגו
ודאגו להתערב בחייו.
וכך, יום השחרור הגיע, וגידי החליט לממש  את חלומו ולשכור
דירה.
למחרת יום השחרור מצא עצמו גידי חורש מודעות עיתונים. לא עבר
זמן רב והוא מצא לעצמו דירת סטודיו קטנה.
לגידי לא היה כסף רב ועוד לא הספיק למצוא עבודה, למזלו, המענק
הצבאי אפשר לו לשכור את הדירה למספר חודשים. הוא נפגש עם בעל
הדירה והשניים סגרו על 200 דולר לחודש, "הריהוט כלול, הבחורות
לא..."
גידי ניצל את יום חמישי של אותו השבוע כדי שאביו יעזור לו
להעביר את חפציו לדירה. אביו של גידי לא היה עובד בימי חמישי
אבל לא שמח לעזור לבנו לברוח מהבית. לאחר ויכוח קל, ניצח גידי,
ואביו נרתם לעזרתו.
למחרת יום המעבר המפרך, נאלץ גידי להתחיל לסדר את דירתו החדשה.
הוא קם עוד לפני הזריחה וסיים המלאכה עוד לפני השקיעה. גידי
שמח וטוב לב החליט לעשן סיגריה של התמוגגות, ויצא ללובי
הבניין.
בעודו יורד במדרגות, חולפת על פניו ברונטית שופעת בעלת עיניים
מהפנטות, מאלו שבאוטובוס וברכבת כולם "במקרה" מסתכלים לכיוון
שלה. באותו הרגע נלכדו עיניו של גידי בגופה המדהים של הבחורה
ובהיסח הדעת, מעד באחת המדרגות. הבחורה שופעת החזה חייכה קלות
והמשיכה למעלה.
גידי התיישב על עציץ בלי פרחים והחל לחשוב איך ובתוך כמה זמן
ימצא עצמו במיטתה.
סביון (כך קראו לו בצבא), לא היה מאלו שמזיינים על ימין ועל
שמאל, ובעצם גם לא נראה כל-כך טוב. גידי סביון היה בחור רגיל
וממוצע, מטר שבעים וחמש, עיניים ירוקות, שיער שחור, לא משהו
מיוחד. אבל לגידי הייתה תכונה שהעניקה לו יתרון על פני שאר
הבריות. כאשר גידי היה מחליט כי הוא חפץ בכל מעודו בלהשיג דבר
מה, ולא משנה בין אם היה מדובר בעבודה, או בבחורה, הוא היה
משיג זאת. גידי סביון היה מאלו שהסבתות היו אומרות עליו ש"יש
לו ראש על הכתפיים".
וכך, בעודו שוקע במחשבות עמוקות (בעיקר על סקס), נכנסו לבניין
אישה, גבר וילד קטן. גידי העריך שמדובר בדיירי הבניין ומתוך
סקרנות לשכניו החדשים החל בוחן גם אותם. מתוך מספר הדקות שבילו
בני המשפחה בלובי למשימת בדיקת הדואר, ניצל גידי את רוב הזמן
כדי ללמוד על הילד הקטן. אם היה משהו שגידי לא יכול לסבול
מעולם, זה ילדים קטנים שמציקים לאנשים כמוהו כדי לקבל תשומת
לב.
בני המשפחה סיימו את ענייניהם בלובי והחלו פונים לכיוון
המדרגות. בעודם פוסעים ההורים במדרגות הראשונות, התקרב הילד
הקטן, שאגב היה ג'ינג'י, וירק לגידי על הנעל. גידי הספיק להבין
עוד לפני היריקה כי מדובר בילד בן 11, טרום גיל ההתבגרות, אבל
עם קצת חצ'קונים, והרבה הרבה ג'ינג'יות, אך אפילו מיצור שכזה
לא ציפה לקבלת הפנים הרטובה שקיבל.
לאחר שעלו בני המשפחה, תהה גידי לאן להפנות את משאביו, שהרי
הוא היה משיג את מה שהוא רוצה, אך רק אם באמת הוא היה חפץ בו
ומשקיע בו את כל כוחו. גידי התחבט בשאלה הקיומית: "האם אני
צריך להתנקם בבן השטנים, או לפלס דרכי למיטה של הכוסית
מלמעלה?" בעודו מתפתל בקונפליקט, נגמרה לגידי הסיגריה ביד,
והוא הבין שבכלל לא עישן אותה. הוא החליט בעצב לעשות את דרכו
חזרה לדירה לאחר שהבין שנכשל במשימה ממש פשוטה, הרי כל שרצה
בכלל היה לרדת ללובי ולעשן סיגריה של התמוגגות.
עברו כמה ימים וגידי כבר הגה רעיון לנקמה בילד הקטן של השכנים.
גידי החליט כי יום אחד, כאשר "לוציפר הקטן" ישחק בכדור בחצר
הדירה, הוא במקרה יעבור באזור, ובטעות יעיף את הכדור לכביש.
כאשר יגיע הכדור לכביש, תדרוס אותו מכונית. הג'ינג'י המעצבן
יבכה בבכי תמרורים וירוץ להלשין להוריו.
למחרת אותו היום, ישב גידי כהרגלו לקפה וחדשות של שעה ארבע.
בעודו לוגם מהקפה, שמע גידי קולות של כדור בחצר. גידי שם פעמיו
לעבר החצר, בכלל בלי לשים לב שהוא לא לובש דבר פרט לכפכפיו.
הג'ינג'י הקטן 'נחשף' לפתע לגידי. הילד המסכן לא ידע מה לעשות
והחל מתרוצץ ובוכה בכי תמרורים. כאשר דמעות זולגות מעניו והוא
עינו רואה את כיוון ריצתו, הרגיש לפתע הילד הקטן שמכונית מרסקת
את גופו. גידי לא הבין מה נפל על הילד, אבל לא חיכה להסברים של
המשטרה, לכן רץ חזרה לדירתו.
כך עברו מספר חודשים, וגידי היה בטוח שרק הוא יודע את סיבת
מותו של "בן הבליעל".
יום אחד כאשר יצא סביון מדירתו והתכוון לנעול אותה, הגיחה
פתאום אותה בחורה שופעת, זאת אשר ראה באותו יום בו רכש את
הדירה. גידי כבר השתכנע כי היא לא גרה שם מפני שלא ראה אותה כל
אותם חודשים, אבל באותו הרגע זה לא היה משנה. גידי שוב נמשך
לתוך עיניה. הפעם יכול היה להשקיע את כל כולו בבחורה שמולו,
ללא הפרעות של ילדים קטנים. בעודו מתמרן במוחו כיצד לפתוח עימה
בשיחה, הציגה את עצמה ואמרה ששמה נירית.
לאחר שיחה לא כלל ארוכה, השיג גידי את מספרה של נירית, ואכן
גילה שהיא גרה בת"א, ואילו המשפחה שלה גרה בבניין שלו.
גידי נפגש מספר פעמים עם נירית, ולבסוף הגיע לרגע המיוחל, הוא
נכנס לדירתה הקטנה של נירית. גידי לא הבין איך יכול להיות שיש
דירה יותר קטנה ומוזנחת משלו, אבל זה לא העסיק אותו יותר מדי,
והוא מיהר להתפנות למחשבות אחרות וגם סתם להתפנות בשירותים.
בעודו משחרר את הליטר וחצי בירה ששתה עם נירית בפאב, שמע גידי
צליל מוכר. הוא לא היה בטוח לפשר הצליל, אך זכר כי הכיר אותו
מתקופת הצבא.
גידי יצא מהשירותים והלך לכיוון המטבח. כעת, הבין מה היה
הצליל...
נירית ירתה שתי יריות לעבר מפשעתו של גידי ועוד אחת לכיוון
רגלו, כדי לוודא שייפול מהר לרצפה. "זהו... ידעתי... זה קול
כזה של דריכת רובה", מלמל גידי בעודו מתבוסס בדמו.
סביון היה קצת אדיש וזה די עיצבן את נירית, אבל היא החליטה
שהיא חייבת להסביר מדוע עשתה זאת. וכך היא סיפרה שהיא בעצם
אחותו של שגיא, הילד הקטן שנדרס, והיא ראתה דרך החלון כיצד
אחיה מת.
גידי אמר שלא ממש אכפת לו, אבל נירית החליטה להפתיע אותו, כדי
שימות בצער.
"אני בעצם ג'ינג'ית, ורק צבעתי לשחור", אמרה נירית.

גידי מת, ולאחר כמה חודשים נפתח משפטה של נירית.