-"אני לא בוכה, זה העשן נכנס לי לעיניים".
-"אה. אבל...אהמ... את לא מעשנת".
תמר עמדה שם נבוכה, משפילה מבטה לרצפה. אמי התקרב וניסה לחבק
אותה. "אני לא צריכה ת'רחמים שלך, בגללך אני בוכה!".
עמי התרחק ועמד מהצד, הסתכל עליה בוכה, סובלת. לא היה לו מה
להגיד. "אולי תרגעי, זה לא שווה את הדמעות שלך, את רוצה
טישו?". תמר לא ענתה לו. "את רוצה טישו?" עמי חזר על עצמו.
"כן, תודה". תמר נסתה להרגע קצת.
הם התיישבו שניהם על הנדנדות בגינה.התחילו להתנדנד ולבהות
בשמיים. שניהם שתקו, רק תמר המשיכה לבכות. עמי יכל להרגיש כל
דמעה שזולגת על פניה, כל קול קטן של סבל. כאב לו לבחור.
"אולי תוותר עלי, זה פשוט קרה, אתה מכיר ת'דברים האלו, נכון?
זאת אומרת, זה לא מצריך קיצוניות כזו, אתה לא מסכים?" .
"לא" עמי ענה באדישות והתחיל לקשור את תמר לנדנדה.
"תקשיב, אני יודעת שפגעתי בך ואני באמת מאוד מצטערת, ונכון
שאמרת לי שזה מה שאתה עושה, אבל.. אולי בכל זאת?".
עמי כבר סיים עם החבליםוהתרחק כמה מטרים אחורה, מבט אחרון
באהובתו. תמר ישבה שם בוכה, ערומה, קשורה ובמילים אחרונות מנסה
להתחנן על חייה. עמי התחיל לבכות היה לו חבל שזה מה שהוא צריך
לעשות, אבל לא הייתה לו ברירה - בגידה זה עונש מוות, ככה היה
וככה יהיה, זו דרך ללא מוצא.
-"טוב, תקשיבי, יש לך איזה משהו אחרון להגיד, את רוצה אולי
סנדויץ'
נשאר לי מהבוקר, את יודעת, לפני שאני קושר לך את הפה?".
-"לא תודה, אין לי תיאבון".
-"טוב, איך שאת רוצה". עמי הוציא את הסלוטייפ מהכיס והתקרב
אליה.
-"אהמ.. אני לא נוהג לעשות את זה בדרך כלל, אבל יש לך דרך
מועדפת, זאת אומרת אני משתמש באקדח, את רוצה משהו אחר?".
-"לא, אקדח זה בסדר, תודה ששאלת"
-"טוב.. אז ביי". |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.