רוחות צועדות באולמות חיי, נעות להן דרך ערפילי הזמן,
מגפיהן חורצות תלמים דרך השיש הקפוא,
גופם מכוסה כתמי דם של החיים שהיו להם בעבר.

הם מנסים להתרחק מאותו עבר הרודף אותם,
ואין הם רואים את הדרך שבה הם צועדים אתה,
מובילים אותי אתם אל עבר אבדון שלא נברא מידי אדם.

קולות צעדיהם מהדהדים בתוך נפשי וגופי
דוחקים בי להביט לעומק נשמתם הרדופה
רק כדי לדעת לאן לעזאזל אני הולך לסבול בהמשך הזמן,

הם מנסים להשתמש בעיניי כמראות לסבלם,
כמראות לפניהם המצולקות ולגופם המרוטש,
אך אין הם יכולים ליראות עוד את עיניי כי שלהם חסרות.

ידיהם מאורכות, ושיערם נישרף על ידי הערפל הדובק בהם
אך ארובות עינייהם זוהרות ברגש כה עז שאין
בהם עוד צורת אנוש,

שיניהם כשיני זאבים, ועורם מחורץ משיניי הזעם,
משיניי הזמן שאינם מרפים מהם אפילו במותם,
ומשלח בהם שדים של רגשות אשמה וצער כדי לגרום להם לסבול.