[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז רונן
/
עיניים אדומות

היום הכי מסריח בחיים שלי התחיל כשהתעוררתי מאוחר לבית ספר.
אתם בטח מכירים את ההרגשה, אתם מתעוררים לראשונה, פותחים
עיניים ובטוחים שעוד מוקדם ויש לכם פול-זמן לישון, ואז, רק כי
להיות בטוחים שאתם צודקים, אתם בודקים בשעון מה השעה ומגלים
שהשעה שמונה, כשהפעמון של בית-ספר מצלצל בשמונה ורבע. מכיוון
שאני גר מאוד קרוב לבית ספר ידעתי שגם אם אני קם בשעה כזאת
מאוחרת עדיין יש לי סיכוי טוב להתקלח מהר ולצאת לבית ספר בלי
לאחר שנייה, וזה מה שעשיתי. אחרי שתי דקות המקלחת שלנו נראתה
כאילו אחרי מלחמת עולם (או פוגרום), אבל העיקר היה שאני הייתי
רחוץ, מצוחצח, מגולח, מסורק ולבוש לבית הספר. שמתי לי את
הסנדוויץ' שאמא הכינה לפני שהיא יצאה מהעבודה ואצתי רצתי לי
לבית ספר. נכנסתי בשער הראשי בדיוק בשנייה שהפעמון צלצל,
ולכיתה הגעתי לפני המורה.
כשהיא נכנסה לכיתה, יותר איטית מתמיד, העיניים שלה היו בוהקות
כאלה, כאילו שהיא כרגע בכתה המון. קראו לה שולה, למחנכת שלי,
ולמרות שהיא הייתה מחנכת חרא היו לי כמה רגשות טובים כלפיה, סך
הכל היא ניסתה לעשות את העבודה שלה כמו שצריך, וזה שאין לה שמץ
של כישרון בלעבוד עם בני נוער זה לא אשמתה. היא שמה את התיק
שלה על השולחן הראשון בטור האמצעי, כמו בכל בוקר, רק שהפעם היא
לא הוציאה מתוכו את ספרי הלימוד והתחילה ללמד. כולנו הבנו
שמשהו קרה, לפי העיניים הנוצצות שלה ובאיטיות שהיא הלכה בה,
ולמרות זאת לאף אחד לא היה כל כך איכפת. כולם הריצו ככה קטעים
אחד עם השני, כמו שתמיד עושים שמורה נכנסת לכיתה. "דני" היא
קראה בקול צרוד: "בוא איתי בבקשה החוצה שנייה." דני, תלמיד
גבוה עם שיער מחומצן, קם מהכסא שלו בשורה האחרונה ועקב אחרי
שולה החוצה. לא יכולנו לשמוע על מה הם מדברים שם בחוץ, אבל לפי
האיטיות שבה דני חזר לכיתה והעיניים הנוצצות שלו הבנו שמה
שהטריד את המורה מטריד עכשיו גם אותו. כשהוא חזר לכיתה הוא לא
אמר כלום, רק הסתכל בי בעיניים הנוצצות והגדולות שלו, ומייד
כשראה שגם אני מסתכל עליו ומבטינו הצטלבו - הוא הפנה את
הפנים.
אחרי דני שולה קראה לתלמידים האחרים, בלי סדר מסויים. כולם,
כמו דני, חזרו לכיתה בעיניים נוצצות מדמעות. כולם הסתכלו עליי
כשהם נכנסו. כולם הפנו את המבט כקלטו שמבטינו נפגשים. כשהמורה
גמרה לדבר כבר עם כל הכיתה חוץ ממני, ואני חשבתי שעכשיו היא
עומדת לקרוא לי ולהסביר לי על מה כולם עצובים, היא פשוט הוציאה
את ספר המתמטיקה מהתיק שלה והתחילה ללמד כרגיל. "יאללה, חברים"
היא אמרה: "למרות מה שקרה... החיים ממשיכים." כמה בנות החלו
פתאום לבכות. שלומי, מי שיושב לידי ובדרך כלל מתפקד כליצן
הכיתה הסתכל עליי במבט רציני רציני ורק אמר בקול עמוק כזה, של
שדרנים של יום השואה: "אל תדאג, הכל יהיה בסדר."
השיעור הראשון עבר, ולא היה לי מושג על מה כל המהומה. בצלצול
כל התלמידים יצאו מהכיתה מהר לפני שהספקתי לשאול אפילו מישהו
אחד מה בדיוק קורה. כולם כאילו ניסו להתחמק ממני, להסתיר ממני
מידע. בהפסקה הראשונה עוד הספקתי לדבר קצת עם חברים שלי מכיתה
מקבילה ולספר להם מה קרה. הם גם לא ידעו מה הולך ולא יכלו
לעזור לי בשום דרך. בהפסקה השנייה גם החברים האלה ניסו להתחמק
ממני, ובמקום לדבר איתי כשפניתי אליהם הם רק הסתכלו עליהם
בעיניים גדולות ועצובות, ואז הביטו לכיוון השני.
ההרגשה שלי בפנים היתה פחד טהור. לא היה לי מושג מה בדיוק
קורה, אבל ידעתי שזה משהו רע. רע מאוד. אולי משהו קרה לי או
למישהו שאני מכיר, וכל המורים מספרים את זה לכולם כדי שידעו לא
להגיד לי כלום או משהו כזה ורק לי לא אומרים כלום... לא היה לי
מושג מה קורה. שמץ של מושג. בשלב מסויים אפילו ניסיתי להכנס
לחדר המורים ולשאול אחת מהמורות למה כולם ככה מתחמקים ממני
ומסתכלים עליי כאילו אני איזה מסכן, אבל גם המורות, כמו כולם,
רק הפנו את מבטן ולא אמרו מילה.
היום עבר לאט, והחלטתי להבריז מהשעות האחרונות. לא יכולתי
לסבול את האווירה המצמררת בבית הספר. לא יכולתי לסבול שכולם
יודעים משהו ורק אני לא. כשחזרתי הביתה נדהמתי לראות שגם
האנשים ברחוב מסתכלים עליי במבט המפחיד הזה, וכמה זקנות אפילו
נגשו לחבק אותי ולזרוק לי כמה מילות עידוד. "אל תדאג, בסוף הכל
יהיה בסדר", אמרה לי זקנה אחת עם קצוות של שפם וריח של טונה
מהפה, ואני הגברתי את קצב ההליכה שלי. רק להגיע הביתה, לראות
שבאמת הכל בסדר, לראות שלא קרה כלום.
הגעתי לפתוח את הדלת עם המפתח שלי אבל היא נפתחה גם בלי זה,
למרות שיכולתי להשבע שנעלתי אותה כשיצאתי לפני מספר שעות.

"....אמא?" קראתי ושמעתי את ההד של הקול שלי חוזר אחריי. לא
היתה תשובה, אבל יכולתי לראות את הצללית של אמא במטבח, יושבת.
נכנסתי כדי לשאול אותה מה קרה, והיא מייד קמה וחיבקה אותי,
חיבוק דב כזה שממש חונק אותך. יכולתי להרגיש על השיער שלי את
הדמעות החמות שלה.
היא לא אמרה לי כלום. אף אחד לא אמר לי כלום מאז אותו היום. רק
המבטים העצובים האלה, והשתיקה.

סוף שני:
"....אמא?" קראתי ושמעתי את ההד של הקול שלי חוזר אחריי. לא
היתה תשובה, אבל יכולתי לראות את הצללית של אמא במטבח, יושבת.
נכנסתי כדי לשאול אותה מה קרה, והיא מייד קמה וחיבקה אותי,
חיבוק דב כזה שממש חונק אותך. יכולתי להרגיש על השיער שלי את
הדמעות החמות שלה. "אמא! אמא מה קרה? תדברי איתי! תעני לי!".
אבל אמא, כמו כל השאר, לא אמרה כלום. רק הסתכלה.
יצאתי מהבית בסערה. הייתי חייב למצוא מקום שבו לא יסתכלו עליי
במבט הזה, שכבר התחיל לשגע אותי לגמרי. הכל רק חלום. חלום רע.
ניסיתי לשכנע אותי, אבל זה לא עבד. החלטתי לנסוע כמה שיותר
רחוק. עליתי על האוטובוס הראשון שראיתי לתל-אביב. ,תן לי כרטיס
לתל-אביב, בבקשה" אמרתי לנהג והושטתי לו מטבע חדש של עשר.
"ממך?" הוא שאל אותי בעיניים נוצצות. "ממך אני לא לוקח כלום.
אתה נוסע חינם. על הבית."  נכנסתי לאוטובוס והתיישבתי. לא
ידעתי מה לעשות עם עצמי, מסביבי, בכל המושבים, רק עיניים
אדומות, בוהות בי, כל כך עצובות
ירדתי באלנבי ומשם המשכתי ברגל לשינקין. ידעתי שאם יש מקום
אחד בארץ שבו לאנשים לא יהיה איכפת ממה שלא קורה מסביבי זה
יהיה שם. צדקתי. האנשים בגינה התנהגו כרגיל, כאילו כלום.
התיישבתי ליד איזה אחד עם עגיל בגבה שנראה לי נחמד ושאלתי אם
יש לו מושג מה קורה מסביבי. "מסביבך?" הוא שאל אותי כאילו אני
איזה משוגע: "מסביבך לא קורה כלום. זה מסביבי, מה שקורה. מאז
היום בבוקר אף אחד כמעט לא דיבר איתי וכולם הסתכלו עליי
בעיניים עצובות כאלה." כשהוא דיבר עוד כמה פריקים כאלה של
שינקים הצטופפו מאיתנו. מסתבר שלכל אחד מהם היה את אותו סיפור
שלי יש. כאילו שמישהו אירגן איזו קנוניה נגד האנשים של שינקין.
ואז, כשדברנו על האפשרות לקנוניה, מצאתנו את התשובה כולנו בבת
אחת. קנוניה נגד פריקים של שינקין... מי יארגן כזה דבר אם לא
הערסים של המדינה?
בהתחלה לא כל כך האמנו, תמיד ראינו את הערסים כיצורים.. נמוכים
מאתנו, שלא יודעים לעשות הרבה יותר חוץ מלהרביץ לנו מדי פעם.
לא חשבנו שהם יוכלו לארגן משהו גדול כזה בקנה מידה ארצי. ואז
בטלויזיה באחד הקיוסקים שלייד הגינה הופיע ערס אחד. "שלום
אזרחי מדינת ישראל." הוא אמר בקול כזה: "כפי שאתם יודעים,
מהיום אנחנו מנהיגים משטר צבאי בישראל. תפסנו את השלטון מברק
המלעון הזה בלילה. כפי שרובכם כבר נוכחו לדעת, הנהגנו חוק חדש
במדינת ישראל: הפריקים הם מחוץ לחוק. אסור לדבר איתם, אסור
לגעת בהם, אסור להסתכל עליהם. מי שיתפס עובר על החוק הזה
המשטרה הערסית המיוחדת שקמה היום תבוא ותיתן לו מכות רצח. ראו
הוזהרתם."
שידור הטלויזיה הופסק. בהתחלה כל השינקינים הסתכלו אחד על השני
בהפתעה. הכל נראה כמו מתיחה מתוחכמת ביותר של אלי יצפאן, או
כמו חלום רע. אבל לא, זה לא היה שום חלום. זאת היתה המציאות.
מאז אותו יום, היום הכי חרא בחיים שלי, אנחנו בבריחה מתמדת
מהמשטרה הזאת של הערסים. לפעמים הם תופסים חלק מאתנו, ואיך
שהבנתי הורגים ישר. הם קוראים לנו "המחתרת הפריקית", ומתייחסים
אלינו כמו לארגון פשע של ממש. לפני כמה ימים הם צרפו את נציג
הדת הקיצוני למשטר הצבאי שלהם. החוק החדש שנכנס הוא שלבנים
אסור להסתכל על בנות לפני חתונה שתערך כדת וכדין. אנחנו
בינתיים, חוץ מלברוח, מתכננים פשיטה כזאת על הממשלה החדשה.
להעיף את הערסים האלה, ולהחזיר שלטון דמוקרטי, כמו שהיה לנו
כאן פעם. בדרך כלל היינו עושים שינויים כאלה רק בקלפי, אבל
זמנים נואשים דורשים פעולות קשות, ולמרות שאלימות היא כרסום
יסוד הדמוקרטיה.. אממ.. אני מניח שערסים הם כרסום יסוד
האלימות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
וזלין!








פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/4/00 12:17
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז רונן

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה