אורז את עצמי בארגז קטן, אני לא תופס הרבה כשאני ריק ממחשבות
מרגשות בעיקר מאהבה. מדביק על הארגז בולים שישלחו אותי למקום
רחוק זה בטח כיף להיות חבילה...
כשמישהו מחכה לך...
מעניין לאן הולכות החבילות שהולכות לאיבוד, המכתבים שהולכים
לאיבוד, אוסף של רגשות שנכתבים בנייר במיוחד למישהו, אוסף של
חפצים שנשלחים עם המון כוונה, הרי ידוע שרק מכתבים אישיים
הולכים לאיבוד וחשבונות תמיד מגיעים ליעדם בשלום.

אז איזה כתובת אני אכתוב על התיבה שלי?
אני לא חושב שיש לי אל מי לשלוח את עצמי כרגע למרות שאני כל כך
רוצה. וזה עצוב לי, אז התיבה שלי עומדת פה בפינה של החדר,
מודבקים עליה בולים. הכל מוכן, ארזתי לי צעצועים שיהיה לי
מעניין, יכול להיות שזה יהיה מסע ארוך. אני יושב על המיטה
בחדר, מסתכל על הארגז שלי, שאני כל כך מחכה להיות בתוכו, ובוכה
כי אין אני חושב, עובר בראש על כתובות ולא מוצא אפילו אחת
לשלוח את עצמי אליה.

אולי יום אחד אני אמצא. אישה אחת אמרה לי שאני בטוח אמצא אז
אני מאמין לה בינתיים ומחכה, "מילת המפתח היא סבלנות (ואמונה
גם)".