כבר מכיתה ז' החברים מסביבי התנסו בסיגריות, בהזדמנויות שונות.
אפילו גרביל, שהיה פריק מחשבים וכל היום דיבר על ג'יגות והארד
דיסק (פעם כתבתי r-disc), היום מעשן סיגריות. ואמא חשדה בי
יותר מ-15 פעמים לפחות והייתה מריחה את הבגדים ושואלת עם מבט
מנסה לאיים בעיניים: "אורית, את מעשנת?", ואני: "לא, לא",
ובאמת לא. כמובן ניסיתי יותר מפעם אחת וגם יותר מפעמיים אבל זה
לא מצליח לעניין אותי, אפילו דוחה לי ת'נשמה.
היום, כשאני בת 21, גרה עם עדן, החבר שלי במי-עמי, אני אפילו
פעילה בארגון האזורי למניעת עישון - "סיגריות - אין מצב".
האמת, הארגון הזה מוציא ממני אנרגיות חיוביות והמון רעיונות
טובים. אני גם נהנית להפגש עם אור, עידו ומיקה פעם בשבוע בדיוק
בשביל לארגן פעיליות וגם סתם לשבת ביחד. כשהחוק האוסר לעשן
במקומות ציבוריים אושר, אני והגאנג (gang) ממש שמחנו אבל אנשים
עדיין מאמינים שכמו כל חוק - יש להפר אותו.
לאחרונה צצה לה בעיה קשה! עדן התחיל לעשן. עדן הוא הבחור
המקסים שלי, אנחנו ביחד כמעט שנתיים, הוא בן 24 ואוהב בעיקר
שמן זית ותפוזים (לא ביחד). דרך קבע הוא מלגלג עליי ועל
הפעילות שלי באין מצב, אבל אני מצפצפת עליו ורק מעקמת לו פנים.
נראה לי שהוא התחיל לעשן כדי לשגע אותי ובתור בדיחה, אבל עכשיו
ממש מוצאות חן בעיניו הווינסטון לייט - כבר חודש! ועכשיו גם
בבית שלי מיתמר העשן הנוראי הזה וחונק לי את הלילות, והייתי
מתוסכלת בשבועות האחרונים עד שחשבתי על תוכנית מהפכנית! בואו
תתקרבו ותשמעו: אני הולכת לאמץ ילד קמבודי ולקרוא לו אוריה ואז
לפרוש סדין שחור ענק על כל העולם הזה ולצעוד עם הילד שלי ברוב
גאון והדר עם שלט שכתוב עליו: דייייייי  לעשן!.
אני חושבת שזה יעשה את העבודה.


אני שונאת אתכם, מעשנים, אתם הורגים את כולנו