בעיניים רועדות אני מסתכל על הגוף הקר שלה. אני מסתכל על החזה
שכל-כך חמדתי, מפתה ומתעתע כתמיד. על הצוואר הענוג, רך למגע
העיניים. ועל הפנים... דמעה מאיימת ליפול, אבל אני עוצר אותה.
לא מגיע לי לבכות עליה.
עשרים שנה. עשרים שנה חמדתי אותה. עשרים שנה כפיתי עצמי עליה.
עשרים שנה קינאתי לה, לא נותן לה את ההזדמנות לדעת אחר. את
ההזדמנות לחוות משהו שונה. רק אותי, כל יום ויום, במשך עשרים
שנה.
הדמעה מאיימת לשוב. הפעם אני כבר נותן לה ליפול. הדמעה זוחלת
מהעין שלי מטה מטה, מטיילת עד לקצי הלחי שלי, ונופלת עליה. אני
מסתכל על הדמעה הטמעה שלי על פניה המושלמות ולא יכול שלא לחוש
בוז. בוז עצום לדמעה הזאת, שהיא דמעת האוהב היחידה שיידעו
לחייה.
אני שב ומסתכל עליה. עיני נתקלות בטבעת. כעס גדול מציף אותי,
כשאני חושב איך כלאתי את נפשה בכבלי הטבעת הזאת. אני נזכר בערב
החתונה שלנו. אני זוכר איך הייתה היא מלאת חרדה. חששות. ואני
נזכר במילות ההרגעה שלי. "אני אוהב אותך לנצח." אמרתי לה.
"לנצח".
איני יכול עוד. אני עוזב את החדר, ונתקל באחיה הדומע.
"היא אהבה רק אותך," הוא אומר לי בנימת נחמה, ומחבקני.
מילותיו הם כמו ירייה. חיבוקו הוא כמו דקירה.






יואב תירוש.
21/6/2004