ערב שבת. לבושה בשרוואל דייגים שחור שקניתי אז בפסטיבל
ההיפים הצפוף, בחולצה אמריקאית לבנה עם שרוולים כתומים שעליה
מודפס הלוגו של מ"ב, המחזור שלי, השכבה של ה-200 ומשהו איש
שעוד מעט כבר לא אראה. יושבת יחפה, החלון פתוח ורוח קרירה
גורמת לי לצמרמורת נעימה שמשכיחה ממני שעוד מעט יהיה קיץ,
וכולנו נישרף. במיוחד אני, הלבנה שהופכת לאדומה בשניות, כשכולם
מסמנים על עצמם כתמים חומים ופסים לבנים שנשארים בגלל הגופייה
שהלכו איתה בחופש הגדול.

החופש הגדול. החודשיים ועשרה ימים האלה שכל השנה אני מחכה
להם, שבהם אני לוקחת רגיעה מהכל למרות שיש לי אלפי דברים
לעשות, ומתבטלת בבית בלי לעשות כלום. ואחר כך ב-10 הימים
האחרונים אני חוטפת התמוטטות ונלחצת בגלל שיש כל כך הרבה דברים
לעשות, ואת כולם דחיתי לרגע האחרון. זו תכונה מוכרת אצלי,
בולטת מדי, הנטייה הזאת לדחות כל דבר עד לרגע האחרון ואחרי זה
לכעוס על עצמי שלא התחלתי את הכל לפני והייתי חוסכת לעצמי
לחצים מיותרים.

לחצים מיותרים. בחופש הזה כבר לא יהיו לי. החופש הזה הולך
להיות חופש אמיתי, בלי ימים שבהם אני אצטרך לחשוב שיש לי
עבודות להכין וכל מיני דברים על הראש, כי כבר אין. החולצה
האמריקאית שעלי גורמת לי להיזכר שזהו, סיימתי, ואני כבר לא
צריכה להתייצב בסוף אוגוסט בשערי בית הספר עם מדי כלא מכוערים.
בחופש הזה אני חופשייה, וכמה חודשים אחרי זה אני אעלה על מדים
אחרים בצבא.

צבא. כולם מדברים על זה. כל מי שמסביבי כל הזמן מתעניין מה
אני הולכת לעשות שם, ומה החברים שלי הולכים לעשות. חלק מתגאים
שהם הולכים לתפקידים נחשבים. אני שותקת. אני יודעת שהתפקיד הזה
לא כל כך טוב, אבל אולי אני אהנה ממנו. אני אפיק ת'מירב. ככה
למדתי לעשות בכל מקום חדש שאני מגיעה אליו. לא תמיד זה הולך.
אבל ככה גלית לימדה אותי. גלית שבאה במסגרת הצבא שלה לבית ספר
שלי, 2 מסגרות כל כך שונות אבל כל כך דומות. עשתה לי הפתעה.

הפתעה. היתה לי שלשום. שיר באה לבקר אותי בבית ספר. עשתה את
כל הדרך מצפת הרחוקה, המוזר שאל אם לא נסתמו לה האוזניים.
הפתיעה אותי. עמדתי בשער עם פרצוף המום. אחרי זה הלכנו ללוס
אנג'לס, וקנינו חיות מסתובבות. היא אכלה אוכל בלי אוכל, מיכל
ויתרה קצת על האוכל, לפני זה בכתה, אחרי זה הלכנו. המלכה תלשה
סטיקרים עם סיסמאות מטופשות, אנשי העיר התווכחו וניסו לשפוך את
חוכמתם ללא הצלחה.

הצלחה. היתה לי ביום חמישי בערב וגם בשישי בבוקר. התערוכה.
היתה טובה, אני אהבתי. ציפיתי לפחות, הרבה פחות. גם פחות
אנשים, גם פחות מחמאות, בכלל פחות. קיבלתי ים מחמאות מכל מיני
אנשים. מנשה לחץ לי את היד ואמר לי כל הכבוד. וזה מכובד, כי
מנשה מנהל וכל זה. לא שהוא מבין משהו באמנות אבל קטונתי. כולם
אמרו לי דברים טובים, נורא משמח לשמוע. גם ביום שישי הבוחן
אהב. ככה אמר לפחות. לא מאמינה שהוא שיקר, אבל אולי כן, כי
אחרי הכל הוא לא יכול להגיד דברים רעים, הוא לא נראה מהטיפוסים
שיורידו מוטיבציה.

מוטיבציה. פעם היתה לי כזאת. עם הזמן היא נעלמת. תמיד אמרו
לי שיש לי פוטנציאל לא מנוצל, ושאני יכולה לעשות המון אם אני
רק ארצה. אבל אני לא רוצה. אני עצלנית מדי כדי לעשות, אני
עצלנית מדי כדי להשקיע, עצלנית מדי כדי לחשוב. אפילו את
התוכנית רדיו שעשיתי, עשיתי ביומיים בערך. יכולתי יותר, יכולה
היתה לצאת באמת טובה. יצאה טובה, אבל הייתי יכולה יותר. לא
היתה מוטיבציה. חבל.

חבל. חבל על מי שמת. חבל על כל מיני דברים, אבל לא בוכים על
חלב שנשפך, ככה אמרו לי.

אמרו לי. אמרו לי כל מיני דברים. לחלק מהם הקשבתי ולקחתי
לתשומת ליבי, חלק מהם שמרתי בסטאנד-ביי למקרה שאולי יום אחד
אני אזכר בהם ואחשוב שהם באמת חכמים. את חלק מהם העדפתי לשכוח,
כי זה סתם מיותר.

מיותר. יודעים מה מיותר? מיותר להגיד מזל טוב ביום הולדת.

יום הולדת. יש לי אחת כזאת, באותו יום שיש לי בחינה
בספרות... גם כן, לכו תבינו בית ספר.

בית ספר. אני מבקרת שם מדי פעם, רק כשצריך. יש לי יום חופש
מחר.

מחר. מחר אני אקום מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה, ויהיה כאן
שקט, אני אהיה לבד, וסוף סוף אני ארגיש חופש אמיתי, ממש כמו
בערב שבת.