"ביפ ביפ ביפ ביפ", אמר השעון המעורר בקול הצרוד הרגיל שלו.
"מה אתה רוצה? תן לישון! אתה יודע שאתמול חזרתי מאוחר...",
גנחתי מהמיטה שלי. "אז למה כיוונת אותי לשעה הזאת, הא? אם אתה
רוצה אתה יכול לזרוק אותי על הקיר, אתה יודע, זה הרי התפקיד
שלנו, השעונים, כיצורי-שרת אצל בני האדם הרודנים וה...". רוב
ההמשך נכנס לאוזני והפך שם ל"בלה בלה בלה...", וממילא כדאי
שאני אחסוך מאוזנכם את אותם הנאומים הארוכים של השעון שלי. הוא
די חדש למרות שהוא מאוד ישן, כלומר, קניתי אותו רק לפני שבוע,
אבל הכינו אותו לפני כ-50 שנה. בגלל שהוא חדש אצלי, עדיין לא
מצאתי לו שם, מה שמתפרש אצלו כזלזול בשעונים. כמו שבטח שמתם
לב, השעון שלי הוא לא היצור הכי אופטימי ו/או סימפטי בעולם.
"...ובכלל, בני-אדם בכלל לא היו יכולים להתקיים בלי שעונים.
לפי דעתי, אנו השעונים צריכים להתאחד ו...", "טוב טוב, אני
אקום, אבל תפסיק לברבר." קטעתי  אותו בחדות וקמתי מהמיטה
לכיוון השירותים (כמובן שהדבר גרם לשעוני להתחיל לנאום מחדש על
הזלזול בזכויות השעונים)."בוקר טוב! מה יש לנו היום? חבילה או
דואר רגיל?", זאת הייתה כרמית, האסלה שלי. לפני שנה וחצי,
כשקניתי אותה, היא שאלה אותי שאלה ש... אי אפשר להעלות על
הכתב, ואז, למען הנימוס הטוב לימדתי אותה שאפשר לדבר בשפת
סתרים. כרמית הייתה ההפך המושלם מהשעון - תמיד שמחה
ועליזה."דואר רגיל, תודה", כשגמרתי עם מעשיי הייתי צריך ללכת
לעבודה. יצאתי החוצה, שם חיכה הענן שלי, מצ'אמוסקשי (כן, גם
שלי מיובא מיפן) מודל 2003. עליתי על הענן והתחלתי לטוס. טסתי
וטסתי עד שהענן התחיל להאט והייתי צריך לעצור אותו בצד. בדקתי
בלוח השעונים והתברר שנגמר לו האוויר. בטח פנצ'ר במיכל
האוויר."חבל", חשבתי "עכשיו אני צריך לנפח אותו מחדש ולסתום את
החור". עכשיו, רגע לפני סוף הסיפור, תנו לי לתת לכם עצה: לעולם
אל תצאו החוצה מענן שנמצא גבוה בשמיים.