כשאתה מתבוסס באלכוהול, כשאתה נסגר ומתגונן, בוכה או צועק,
אני רואה אותך.
אני תמיד צופה בך.
לא מתערבת.
אתה סובל ואני סתם מסתכלת.
אתה מאושר ואני מקנאה.

-מי שם?
אתה שואל.
רק הגלים שמתנפצים על קירות חדרך וחוזרים חלילה עונים.
מי שם, מי שם, מי שם...
צמרמורת אוחזת במורד גבך.
הדבורים שפעם זמזמו בתוך בטנך כבר הספיקו לעלות לחלל הריק
באוזנייים.
ממלאות כל פינה.
אתה מנסה לצרוח אבל רק עוד דבורים יוצאות.
-זה אמור להיות פרפרים, לא?
אתה שואל אותי, את עצמך.
-אבל פרפרים חיים רק יום אחד. יופי שנגזל. דבורים חיות עד שהן
אוהבות מספיק כדי להקריב את עצמן.
אתה עונה לעצמך בקול; ואני עונה חזרה, באותו קול.

מנסה לחקות סדר יום שאתה חושב שהוא אמיתי, מנסה לחיות את החיים
של אנשים אחרים.
אומר לעצמך - אני רוצה לחיות כמו אנשים פשוטים. אני רוצה לעשות
את מה שאנשים פשוטים עושים.

אתה עומד מעל אגם, צופה בעצמך.
אתה כל כך יפה. כל כך מושלם.
עם השער הבלונדי שמתנופף בצורה מלנכולית,
והפנים החיוורות שלך, זוהרות.
הגוף הדקיק שלך - שמושפע מכל חרק שעף לידך,
נתקלת ברגע מושלם. רגע שלא יחזור.
אבל אתה לא יודע איך לעזוב אותו. איך לוותר עליו.
אז אתה נשאר שם לעולם, הופך למוניומנט של עצמך,
מנסה להשיג השתקפות של חלום, חלום של מישהו אחר [שלי].

ואני בחושך, בצללים. לא יכולה לעשות כלום. רק חוזרת אחרי
המילים שלך, צופה בך.
בוכה בלי קול ובלי דמעות.
והרגע ישאר לתמיד, כמו שרצית.
אתה בשלמותך השקטה,
אני בשתיקתי המושלמת.