אני לא מבינה.
למה אתם עושים את זה?
איזה סיפוק אתם מקבלים ממחמאות חצי אמיתיות ומחיוכים מאולצים?
לא רציתם לשמוע את האמת אף פעם?
תמיד אני שואלת את עצמי:
איך האנשים שעושים הרבה רוח מרגישים כשהם לבד?
אבל ממש לבד
הם לא פונים לעצמם ואומרים "אוקיי, זאת ההצגה שלי לקהל,
אבל מיהו האני האמיתי?"
כנראה שלא.
אני לא מבינה,
איך זה שאנשים בעלי כבוד עצמי רצים "לפרסם" רגשות אישיים
איך זה שהם מפרסמים את ה"הצלחות" שלהם
שמי יודע אם הן אמיתיות או שמא זה רק כדי שנחמיא להם וירגישו
טוב
האם כל כך נמוך מוכן האדם לרדת כדי להרגיש טוב עם עצמו?
כדי לקבל חיזוקים לאגו?
ואולי גם אני לא אמיתית
אולי אף אחד לא אמיתי?
אולי כולנו מפעם לפעם מיפים את המציאות באוזני אחרים,
כדי לקבל אישור שאנחנו "שווים משהו".
ואני חושבת,
חושבת, איך היה העולם אם כל אחד היה בא "טבעי"?
איך היה העולם אם לא היה הרצון הטיפשי להרשים
אם לא היה קיים האגו
ואם אגו מנופח היה לא יותר ממצב רפואי שניתן לטיפול.
איך?