תמיד אמרתי, ואמרו לי, שיש לי הכישרון המפוקפק לומר את הדבר
הלא נכון במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. חוסר טקט, אתם
יודעים. הפגנתי את הכישרון שלי לראווה לראשונה כשהייתי בת 6.
"אבא שלי תמיד נמצא המון זמן בשירותים בבוקר", אמרתי מול כל
הלקוחות של אבא שלי, באמצע ישיבה חשובה שלו, כשביקרתי אצלו
במשרד. כשהייתי בת 22 בדיוק, ביום ההולדת שלי, איבדתי חברה
בגלל ה"כשרון" שלי. חברה שלי נירה באה אלי, חבילה אדומה, גדולה
ועטופה בסרט בידיה. היא הושיטה לי את החבילה. "בשבילך. מזל
טוב!", היא אמרה. פתחתי. בפנים היה הדבר המכוער ביותר שראיתי -
מושב אסלה מרופד בפרווה מנומרת. "זה כל כך מכוער. אפילו להביא
כלב מפלסטלינה היה יותר טוב", מיותר לציין שזה פגע בנירה באופן
הכי גרוע שזה יכול היה לפגוע. היא ברחה משם, מסרבת לדבר איתי
עד עצם היום הזה.

היום אני בת 28. החיים יכלו להיות הרבה יותר יפים לולא הכישרון
שלי. יום אחד, בעודי הולכת לתומי ברחוב, פגשתי בבחור שלמד איתי
בתיכון וכמובן שהייתי מאוהבת בו בסתר לבי. "וואו, שמוליק!",
צרחתי, רצה אליו. נשיקות, חיבוקים,
ה"מה-נשמע-מה-קורה-איך-החיים" הרגיל. "אתה יודע שכל התיכון
הייתי מאוהבת בך?", התלהבתי. "אה, באמת?", הוא חפר ברגלו
באדמה, כלומר ניסה, כלומר היתה שם מדרכה, אי אפשר לחפור בה עם
הרגל. טוב, אני מדברת יותר מדי (דבר לא נכון בזמן הלא נכון כבר
אמרתי?). הוא הסמיק כמו עגבנייה בשיא בשלותה. "אני עדיין
מאוהבת בך למען האמת", אמרתי, ומול כל העוברים והשבים ההמומים
קפצתי עליו בחיבוק... בואו נקרא לו "עוטף במיוחד". פתאום שמעתי
קול - "מותק, בוא נזוז", ובחורה צעירה תפסה את שמוליק ועברה
איתו את מעבר החצייה. אחר כך, אל מול עיני ההמומות, הם התנשקו.
קלטתי איזו פאדיחה עצומה עשיתי לעצמי וחזרתי הביתה.

וזה לא הסוף. היו עוד המון מקרים - פליטת פה בקשר למסיבה ליד
מישהו שבכלל לא הוזמן, שירת שירים על מורים למיניהם כשהם בדיוק
מאחורי בזמן ימי בית הספר העליזים, ריכולים על אנשים כשהם
שומעים ודיבור בטלפון עם חברה בשיחה הכללה תיאורים לא מחמיאים
של החבר שלי לשעבר כשהוא בדיוק שומע.

נחסוך מכם את התיאור הארוך של כל שאר הפאדיחות שעשיתי לעצמי
לאורך השנים ונגיע לעיקר. פעם אחת, הלכתי סתם ברחוב, בדרך
למכולת או משהו כזה, ונתקלתי באדם מוזר שלא פגשתי מעודי. "את
באה איתי", הוא אמר לפתע, תופס לי את היד ומושך אותי אחריו.
"רגע רגע רגע", אמרתי, "מה אתה חושב שאתה עושה?!", צרחתי ולא
הבנתי למה כולם מניחים לו לקחת אותי משם. אולי בגלל שהיה 5
בבוקר ורק הגנן שלנו היה שם והרעש שהמכונה שלו לפיזור עלים
עשתה כנראה גרם לו לא לשמוע אותי צורחת.

האיש הזר לקח אותי, בועטת, צורחת ומפוחדת, אל תוך בית נטוש,
שבכלל לא ידעתי שהיה קיים בשכונה. האיש הזה התקרב אליי, סכין
בידו, ואיים: "אם לא תגידי לי איפה החבר הזה שלך", ידעתי מיד
על מי הוא מדבר. היה לי ידיד שהיה עמוק בעסקי ההברחות. "אני
אכניס לך את הסכין הזה אל תוך הגרון ואשסף את כל המעיים שלך",
הבטתי בו בבדיחות הדעת ואמרתי, "יופי של תיאור", אחרי זה כבר
לא אמרתי כלום.

אני יושבת לי כאן, בין העננים, וכותבת את הסיפור הזה כאן,
אלוהים ועוד כמה מלאכים משגיחים עליי, כולל החבר ההוא שלי,
שהיה עמוק בעסקי ההברחות. אני מניחה שכבר הבנתם מה אני עושה
פה. ה"בדיחה" הקטנה שלי ממש לא הצחיקה את הרוצח ההוא, או מי
שהוא לא היה. אז הוא פשוט, אתם יודעים, עשה את מה שהוא אמר לי
שהוא יעשה.

ציינתי כבר שתמיד אמרתי שיש לי את הכישרון לומר דברים במקום
הלא נכון ובזמן הלא נכון...?