אתה הרסת לי את החיים.
לכולנו.
הפכת את הבית לשדה קרב טעון.
רק צרות אתה הבאת.
אתה לקחת מאיתנו מה שלא היה שלך מלכתחילה.
שברת אותנו, שנה אחרי שנה.
והתוצאות ניכרות עליי כמו חריטות על הבשר.
כמו טבלת ייאוש של נידון למוות.
אתה חסמת כל התנגדות.
הפכת אותי לייצור נאלח.
שברת את רוחי יום אחרי יום, צעקה אחרי צעקה, שתיקה רועמת אחרי
שתיקה רועמת.
לא הייתה לך זכות.
אתה לא אבא שלי, לא הייתה לך זכות לחטוף את תפקיד המחנך.
אולי ככה עושים דברים בצרפת, לא פה.
אתה שברת את אימא.
האישה שהכניסה אותך לביתה, הכניסה אותך לחיים של כולנו ואתה
ניצלת אותה ואותנו בשביל הפשעים שלך.
אתה לקחת ממני את המוזיקה.
לקחת ממני את הבית.
לקחת ממני את מה שהייתה אמורה להיות התקופה הכי יפה בחיי.
ואחי...
כל הפעמים שהוא בכה לאימא.
ואתה שברת גם אותה אז הייתה חסרת אונים נגדך.
אבל אחי, לא כמוני, גיבור.
הוא יצא מזה.
אני לא.
אני סוחב את הצלקות שהשארת לי כל יום, כשאני מסתכל במראה,
חודרות לי לכל מחשבה, כמו אלפי סכינים קטנות שדוקרות אותי בראש
ללא הפסקה.
ולך לא היה איכפת.
לא נתת לי להגן על עצמי.
ריסקת לי את הביטחון העצמי לעפר.
אחת עשרה שנים של קור, אדישות, וטרור.
אני לא אשכח אותך.
למרות שאתה כבר לא נמצא פה, אני אזכור אותך תמיד.
כל פעם שאני מסתכל במראה, כל פעם שאני מנסה לחשוב מה לעזאזל
הביא אותי למצב הזה, כל פעם שאני מסתכל על אימא, על הילדה שלך,
כל יום.
אני אזכור אותך כי אתה הבאת אותי למצב הזה, אתה אשם בהכל.
אתה עוד תבוא על עונשך.