לא הייתי מרוצה ממה שראיתי. הייתי חייבת לטפל בעור שלי. חייבת
להסתפר. חייבת לעשות משהו עם חיי.
הרדיו ניגן את "אנשי הצפרדע אנשי הדממה". הטלפון צלצל ,בלעתי
חצי איטומין והלכתי לישון,היה לי רקע; טלפון,אמבולנס צורח,
להקות צבאיות.
קווי יובש חורצים את העור שלי ליד העיניים. כשאקום אגש לסופר
פארם יש שם מבחר של מוצרים קוסמטיים,אני אגיע ואכנס באלגנטיות.
בפעם הקודמת הדרך נחסמה בפניי.
ניסיתי להכנס דרך דלת היציאה. לא הבחנתי בתמרור. הדיילת במקום
נתנה בי מבט קשה,חשבתי , הנה, עוד לא בת 23 וכבר נותנת מבטים
קשים. כיווצתי את המצח לסמן לסביבה שנזכרתי במשהו ופניתי
מהמקום במהירות.

1982. במבחנים הצבאיים איתרו יכולת פיקוד והדרכה. אחד
המאבחנים,כנראה פסיכולוג עם סמכויות מקצועיות יושב ומהדהד מולי
"נראה לי שהצדדים החזקים שלך.." בפנים אני מפהקת . בחוץ אני
מביטה בעניין ,אז,עדיין היה לי כוח להביט בעניין.
"אני מוצא שיש לך יכולת לעמוד בתנאי לחץ.." . הוא נראה מת עוד
יותר ממני, מהמרחק הזה שהיה בינינו הוא לא הריח את הריח שהיה
לי בפה. קצת רקוב.  
מטומטם . אני הרי לא מובילה,עד היום אני לא נוהגת.אין לי רשיון
לזה. הגשתי בקשה להיות חיילת חי"בה,לא מסקרנות לבדוק מה יש
לאנשים בתיקים.  רציתי לישון באחת בצהריים.

הפעם אני אכנס באופן מסוגנן,הרבה יותר מסוגנן. הטיפוף של נעלי
העקב השחורות שלי יעורר תשומת לב אולי אפילו קינאה.של מי
הרגליים הנהדרות האלה?
אני אכנס דרך הקופות. איפה זה בכלל הדלת הראשית? איך כולם
נכנסים? איך כולם מסתדרים? אולי כדאי שאערוך בדיקה יסודית לפני
כן. תמיד צריך להתכונן.

הפעם אני אנהל שיחה אלגנטית עם המשווקת של חברת לנקום והיא
תתפעל מהעדינות של העור שלי ואיך אני שומרת נהדר. "גם על
הגיזרה" היא תוסיף.
"אז מה לדעתך יועיל לכתמים שהופיעו לי מעל השפה העליונה?"
הדיילת תאחז בעדינות בסנטרי - וכאן חל המיפנה,  היא מטה
בנוקשות את פני אל מול האור "יש  לך עור מאוד שמנוני " היא
תפסוק.
"זה דוחה,את חייבת לעשות משהו" אני מנסה להפסיק את דבריה אבל
היא כבר שוטפת  "איך את מסתובבת עם כמות כזו של שחורים? את לא
נגעלת? את חייבת להתחשב בסביבה שלך,בחברים ,במשפחה, ובעלך,הוא
לא אומר כלום??"
אני מנסה לסדר מחדש את הדברים והכל מתבלבל לי כי עובר עוד
אמבולנס וצורח.
אני מנסה להתחבב עליה "תראי מאז ומתמיד אני משתמשת רק
בלנקום..." הפעם אני מנסה שהיא תגיד משהו כמו "כל הכבוד זה
באמת ניכר בעור העדין שלך". לא. היא ממשיכה לצרוח  "את חייבת
ביקור אצל קוסמטיקאית, את צריכה להישאר בבית לפחות שלושה
שבועות".

ב-1990 גמלה בי ההחלטה להעלם. התחלתי באגירת מזון .לצורך אחסון
פיניתי את  הבית מתכולתו.  במקביל גזרתי על עצמי שתיקה.
המזכירה האישית שלי השמיעה לי  קולות מתכתיים מבוהלים. עם
השנים, פסק הנטל וההודעות מיעטו להגיע.

כנראה ששוב לא יהיה לי האומץ לגשת לדיילת קוסמטיקה. אולי רק
ארכוש זוג גרבוני משי. לכסות בהם את רגליי.

חככתי בדעתי בנוגע לטקס בוגרי תיכון סירקין שייערך הערב
בגבעתיים. נודף לי מהפה ריח  ממש רע. בטח יהיו שם כולם. יש להם
מה להציג. נתונים.  שלושים בני כיתתי ירימו זרועות וקרני אור
של סינוור יכו בפני. סינוור טבעות נישואין. סינוורי אושר.    

קבלות הצלחה.
אולי כדאי שאגיע מתנשפת. "סליחה על האיחור" אני אומרת "אני
בטירוף. פשוט כל היום בריצות"
המנהל יגש אליי בחביבות ויגיד "אממ. פרח מזכרוני השם אבל הפנים
הנהדרות את הפנים הנהדרות האלה אי אפשר לשכוח! והשיער הזה,
והריח ..."
הוא מחייך אליי בכזו חביבות ואני מחזירה לו חיוך מאותו סוג רק
קצת יותר ביישני.