קרה לכם פעם שנפל המזל בחלקכם ומצאתם את עצמכם כשיש יותר מאדם
אחד שמעוניין בכם?
אני בטוח שבאותו רגע חשבתם שמצבכם לא יכול להיות טוב יותר. הרי
כל אחד ואחת מאיתנו שואפים למצוא את אשר אהבה נפשינו, למצוא בן
או בת זוג לחיים שאיתם נחלוק הכל, את הרגעים הכואבים ואת
הרגעים היפים שבחיים. חשבתם לעצמכם "טוב נו, נשאיר אותו על אש
קטנה, ומקסימום אח"כ נראה מה יקרה."
ובכן, "לשים על אש קטנה" מישהו יכול אולי לגרום לכם הרגשה
טובה, שתמיד יהייה לכם מישהו לחזור אליו במידה והקשר הנוכחי לא
יעבוד.
מה שבטח לא חשבתם עליו זה שבעוד ה"אש הקטנה" הזו אומנם קטנה,
אך עלולה להיות קטלנית באותה מידה.
אני לא אשאיר אתכם באוויר ואספר לכם על ניסיון מאוד כואב
שעברתי.
כחודשיים וחצי לאחר שהתגייסתי סיימתי את הטירונות בהצטיינות
והתחלתי קורס שאותו מאוד רציתי. הכל היה נראה טוב ויפה. בקורס
הזה היתה מישהי שהכימיה שלנו ביחד היתה מדהימה. הייתי שם
בשבילה כשהיא בכתה. שימשתי לה כתף מאוד חזקה ויציבה שתוכל
לבכות עליה.
לאט-לאט הרגשתי שוב את ליבי חוזר לפעום כמו שלא פעם כבר
שנתיים, לאחר אהבתי הראשונה. הרגשתי סיבה לקום בבוקר, סיבה
לחייך, סיבה לאהוב את החיים! המשכנו להיות בקשר גם לאחר הקורס
והעובדה ששירתנו באותו מקום עזרה לפיתוח הקשר.
דיברנו שעות על גבי שעות בטלפון. ידענו הכל אחד על השנייה.
הייתי כל כך מאושר, כל כך מאוהב. לאחר זמן מה התוודיתי על
אהבתי כלפיה. באותו הרגע ציפיתי לגרוע מכל, לדחייה, מאחר וזה
הדבר היחידי שידעתי מאהבתי הראשונה, אך לא זה היה המקרה. היא
אמרה שהיא לא פוסלת כלום. כמובן שלאחר השיחה הזו הייתי המאושר
שבאדם!
קבענו לצאת בשבוע שלאחר מכן. היא הבטיחה לצלצל בחמישי בערב
כשתגיע הביתה. חיכיתי כמה שעות אך הטלפון לא צילצל. לאחר מכן
לקחתי יוזמה והתקשרתי אליה, אך לא היתה תשובה.
למחרת, כלום, שום טלפון, שום SMS - כלום. אותו דבר היה לגבי
יום שבת. ביום ראשון, כשראיתי אותה בבסיס, שאלתי לפשר ההתעלמות
ביום חמישי ולכל אורך סוף השבוע. היא התנצלה ואמרה שנרדמה
והפלאפון שלה מקולקל בנוסף. היא ביקשה את סליחתי. סלחתי. קבענו
להיפגש באותו השבוע, אך, שוב, אותו סיפור.
לאחר הפעם השלישית שאלתי אותה לפשר כל ההברזות. אמרתי לה שאם
היא לא מעוניינת שפשוט תגיד לי, ואני אבין ואעזוב אותה לנפשה.
היא מיהרה לומר שהיא כן מעוניינת והיא מאוד מצטערת.
בינתיים המשכנו עם הקשר הטלפוני, שכלל שיחה של כמה שעות בכל
יום. לאחר עוד הברזות חוזרות ונשנות החלטתי לדבר איתה על
הנושא. דיברתי איתה ביום שישי. "אני כל כך מצטערת. לגמרי שכחתי
מאתמול..." היא אמרה. "אבל אני לא שכחתי. לא שכחתי אף אחת
מהפעמים שקבענו וייבשת אותי בכל פעם ופעם, וממש נמאס לי מזה,"
הגבתי. לאחר מכן היא התנצלה במשך כ-10 דקות ולבסוף נשברתי
וסלחתי לה.
בשיחות הטלפון שהיו לנו היא הרבתה לפרוץ בבכי פתאומי. לשמוע
אותה ככה, את אותה בחורה שכל כך אהבתי בוכה, פשוט מוטט אותי.
הרגשתי כאילו מישהו אוחז בשבר זכוכית ושורט את ליבי באיטיות אך
בחוזקה. כששאלתי לפשר הבכי היא אמרה שהיא לא יודעת למה היא
בוכה, דבר שהשאיר אותי בחוסר אונים מוחלט. ביקשתי לבוא אליה
ולנחם אותה אך היא סירבה.
בהמשך הקשר המוזר שלי איתה הבנתי לאט לאט שהיא יוצאת עם מישהו.
היא לא הסתירה את זה אלא להיפך. כששאלתי אותה אם הם ביחד היא
פחדה לומר שכן, בגלל שפחדה שאני לא אהיה שם יותר בשבילה. היא
תמיד אמרה "לא, זה סתם..." והשאירה אותי תלוי באוויר.
איך ההרגשה הזו של להיות תלוי באוויר? משהו כמו הלוני טונס.
כשאלמר פאד רץ אחרי באגס באני ולפתע מבין שהוא הולך באוויר וכי
מתחתיו יש תהום ענקית. הוא נופל רק לאחר שהוא מבין שהוא באוויר
ושעבר את הצוק שעליו הוא רץ.
בסופו של דבר, הבנתי שהיא משאירה אותי על אש קטנה, כי ממעבר
מבחור לבחור היא היתה חוזרת אליי בכל פעם.
בסופו של דבר נפלתי אל אותה תהום ענקית. לאחר ששמעתי שיחה שלה
עם אחת הבנות אצלינו, שגרמה לי להבין שחור על גבי לבן איך היא
משחקת בי. לאחר הנפילה יצאתי ללא פגע פיזי, בדומה לאלמר פאד,
אבל הפציעה הנפשית היתה קשה מנשוא. התחלתי לחלות הרבה. הפסקתי
לאכול. אבל הכי חשוב, נעלמה שמחת החיים שתמיד היתה לי. לא
ראיתי שום סיבה כלשהי להמשיך לחיות.
מאחר ואני לא הטיפוס המזוכיסטי לא חשבתי על קפיצה מבניין,
תלייה או כל דבר כזה. החלטתי ללכת על דבר שמאוד קל עבורי מאחר
וכבר אז הייתי פגוע ולא אכלתי, פשוט נכנסתי לצום. ידידה טובה
מאוד הצליחה לגרום לי לשנות את דעתי מספר פעמים, אך אותה אחת
שאהבתי, למרות ששמעתי אותה בוכה על מעשיה כלפיי, המשיכה בטירוף
המשחקים כאילו נהנתה מכך.
היא כל כך הצליחה, ואני חושב שצריך לתת לה תואר על בית הספר
לעינויים שפיתחה תוך כדי הקשר שלה איתי. לבסוף החלטתי שאני
גומר את הכל. מתחיל צום בדיוק כשכל המשפחה יצאה לסוף שבוע בכדי
שלא יהיה מישהו לעזרתי ברגע שהגוף שלי לא יוכל לשאת יותר
בנטל.
הייתי כבר כ36 שעות בלי אוכל ובלי מים. ברגעים האלו כבר לא
הרגשתי אם חם או קר בחוץ. לא הרגשתי צמא או רעב. לא הרגשתי שום
דבר חוץ מהסוף המתקרב. באותו יום, שהיה יום חמישי, נפגשתי עם
חברי מתן. הוא לקח אותי לאחד הקניונים ליד איזור מגוריו. הוא
לא ידע עליה, כמו שאף אחד לא ידע. הוא שם לב משהו לא היה בסדר.
הוא ביקש ממני לאכול איתו ולספר לו על מה שיש לי בראש. ישבנו
וסיפרתי לו את כל הסיפור.
לאט-לאט התחלתי להבין, מהסיפור שלי ומהתגובות שלו, שאין לי שום
סיבה לוותר! אין לי שום סיבה לסיים את חיי בגלל אותה אחת
ארורה! יש לי סיבות לחיות! יש לי את המשפחה, את האחים - את
החברים!
לאט-לאט התגלו בפניי שלושת החברים הטובים ביותר שאדם יכול
לקוות לו. הם יודעים מי הם, ואני לא אוכל אי פעם להודות להם
מספיק על כך שהעשירו את חיי בחוכמת חייהם, בשמחת החיים שיש לכל
אחד מהם.
אני יכול לומר היום ששוב חזרה לי שמחת החיים האבודה שלי, ששוב
יש לי סיבה לחיות, ואני לא אוותר על הסיבה הזו לעולם! המוות
היא דרך קלה לברוח מהצרות, ובאופי שלי תמיד היה להילחם! אני
אלחם ואעבור את הרגעים הקשים בחיי, בכדי שאוכל לנצור את הרגעים
היפים!
אז לאותה אחת, שבטח לא תטרח לשבת ולקרוא את מה שכתבתי, לכם,
חבריי היקרים, ולכם, קוראים יקרים, אל תשאירו אדם על אש קטנה.
אש קטנה נשמעת אולי בלתי מזיקה, אבל תזכרו שבסופו של דבר - אש
קטנה שורפת. |