קמתי ב-6 בבוקר. כרגיל. מוכן לעוד יום ראשון של שיגרה...
יצאתי מהבית והתחלתי ללכת לכיוון תחנת האוטובוס כשאני לבוש
מדים, עם השרוולים מקופלים, עם משקפי השמש שאני כל-כך אוהב
ושומע את המוזיקות ששמתי בנגן ה-MP3 שלי.
עליתי לאוטובוס שלא איחר לבוא. קצת התאכזבתי לראות את האוטובוס
מלא באנשים. רובם חיילים. אני אוהב לישון בבוקר את הרבע שעה
שהאוטובוס עושה עד לבסיס. אני אוהב ליהנות קצת מהספק.
ידה של אישה מבוגרת הסבה את תשומת ליבי מאחר וצלצלה בפעמון.
היא ישבה בצד שמאל של האוטובוס. במושבים הבודדים שאותם אני
כל-כך אוהב בבוקר. שם זה המקום היחידי שאני יכול להירדם. אותה
אישה ירדה מהאוטובוס. לאחר בחינה קצרה שבה ראיתי שאין שום אדם
מבוגר או בעל מוגבלות כלשהי שיצטרך את המושב יותר ממני
והתיישבתי.
ניסיתי לישון אבל משום מה לא הצלחתי.
הבחנתי בבחורה שישבה שני כיסאות מולי, עם הפנים מופנות לכיוון
שלי אבל עיניה שוטטו בנוף שבהתה בו דרך החלון. הבחורה הזו
נראתה מאוד רע. מאוד מוזנחת, אני אהיה שטחי ואוסיף שהיא הייתה
בעלת מראה חיצוני שהיה יכול להטריד כמה אנשים. אבל בכל זאת
משהו גרם לי להמשיך ולהסתכל עליה מבעד למשקפי השמש.

היה זה נראה כאילו היא עומדת לבכות. כל-כך ריחמתי עליה...
לפתע, לא היה זה בכי שהציף את פניה אלא חיוך. היא חייכה לעבר
החלון ללא הפסקה. לאחר כמה דקות, הגענו לאזור שבו הגשם הטרי
והביוב המפוצץ גרמו לצחנה בלתי נסבלת. כל האנשים שבאוטובוס
הרימו את האף בצורת גועל. כולם התעסקו בצחנה הזו חוץ מאותה
בחורה. היא עדיין הביטה לחלון וחייכה. במשך 10 דקות עמדנו
בפקק. במשך 10 דקות הצחנה הזו שררה באוטובוס ומחוצה לו. ובמשך
10 הדקות האלו אותה בחורה לא הפסיקה לחייך.

חשבתי לעצמי באותו הרגע שהלוואי והייתי כמוה. הלוואי שהייתה לי
סיבה לחייך ולשמוח כל-כך ביום ראשון בבוקר, בנסיעה לצבא
כששוררת צחנה בלתי נסבלת. רציתי לחוות את האושר הזה ששום דבר
מלבדו לא יהיה משנה. השאיפה להיות מאושר ושמצידי שכל העולם
יתפוצץ.

לאחר שהיא ירדה מהאוטובוס התחלתי לחייך. נזכרתי באותו סוף שבוע
נפלא שהיה לי. עמוס בחברים קרובים וטובים ובאותו אור שבקצה
המנהרה. אותה בחורה שגרמה לי להרגיש שהחלק החסר שבתוכי עלול
להתמלא לאחר כל-כך הרבה זמן. אותה בחורה שגרמה לי להרגיש מה
הוא אושר לאחר כל-כך הרבה חודשים של עצב.

הרגשתי מאושר שוב.