הרגשה כל-כך מתסכלת... כל-כך חסר אונים...
לא יודע מה לחשוב... לא יודע מה להרגיש...
לחלק את הרגשות לשלוש? לפרוק את הרגשות בכלל?
מצד אחד יש את תומר, שנהרג לפני שנתיים. אותו הכרתי ארבעה
חודשים שמתוכם חודשיים היו בטירונות. הוא היה האתנחתא הקומית
שלנו בטירונות. לפחות אחת מהאתנחתאות..
הוא נהרג לאחר שניגש לבדוק את האוטו של המחבל ואז מרוב בהלה
המחבל התפוצץ...
היה מאוד עצוב בבית הקברות... היינו שם כמה חברים טובים שגם
אותם הכרתי בטירונות. זו הייתה ההלוויה הראשונה שהייתי בה.
שניהם פרצו בבכי. לא ידעתי איך להגיב.
הרגשתי שהם צריכים אותי, שאהיה שם בשבילם... תמכתי בהם, חיבקתי
אותם והייתי חזק, אבל זה גרם למן דחיקה כזו.
הפצע נשאר פתוח. לא פרקתי את הרגשות שהיו צריכים לצאת... לא
באותו יום, לא באותו שבוע... בעצם... לא באותה שנה.
כשנה לאחר מכן, אולי קצת פחות, היה זה אריאל חי שנהרג בהתהפכות
האמר צבאי. עם אריאל הייתי 4 שנים באותה הכיתה. לא ממש התחברתי
לאופי שלו ואולי דיברנו פעמיים. סגנון "היי, ביי". הרגשתי רע
שלא יכולתי לבכות בהלוויה שלו. אני חושב שהייתי בין היחידים
שלא בכו. כל הכיתה הייתה שם, חברים, מורים, הורים וכו'.
הבכי האמיתי של על תומר ואולי גם על אריאל היה בשנה שעברה. אז
הצלחתי לפרוק הרבה רגשות. לא את כולן, אבל הרבה.
האחרון היה אביחי. אביחי נפטר לפני כשלושה חודשים כמעט. אותו
הכרתי קצת יותר משנה. אותו ממש אהבתי. הוא היה מצחיק, התנדב
כליצן רפואי - פשוט בן אדם מדהים.
המוות שלו היה סתמי, מיותר וחסר תכלית לחלוטין. הוא עצר בצד
הכביש, כשחזר מבילוי מסיבה לא ברורה, נפל לתעלה, איבד את ההכרה
וקפא למוות בלילה.
לגבי המקרה שלו, הדמעות לא איחרו לבוא ופרצתי בבכי אחרי שיצאתי
מביתו של חבר אחר שאצלו הייתי באותה שעה ששמענו על הטרגדיה
הנוראית.
ערב יום הזיכרון הגיע. אני קרוע בין הרגשות... מצד אחד, רוצה
לבכות על תומר ואריאל, מצד שני, המוות של אביחי טרי מדי...
הפנים של אביחי קופצות לי לראש בכל פעם שאני מנסה לבכות. אולי,
כמו שמישהי חכמה עזרה לי להבין - בגלל שהמוות של אביחי היה
סתמי וחסר תכלית, הוא כואב יותר ועדיין קשה להתגבר עליו..
אנשים וחברים מנסים לנחם. ברגע שהם מזכירים את זה ובאים לנחם,
אני כל-כך רוצה לבכות... כל-כך... אבל זה גורם לתגובה נגדית.
הם נבהלים מכך שרואים את הדמעות עולות לעיני ומיד מוחים לי את
הדמעות ומשנים נושא... הם לא מבינים שזה בדיוק מה שאני צריך -
כתף לבכות עליה.
הכתף היחידה שקיבלתי, הייתה המשמעותית ביותר והיא הייתה הכתף
של אחי הקטן ששמע על המוות של אביחי. הילד בסה"כ בן 10.
לאחר שחזרתי הביתה באותו יום ששמעתי על אביחי, הוא השאיר לי
פתק מתחת לדלת וכתב שם שהכל יהיה בסדר. שחייבים להמשיך הלאה.
איך ילד בן 10 עוזר כאלו כוחות, אומר כאלו דברים ומסוגל לשמש
ככתף איתנה אמיתית ואוהבת שאפשר לבכות עליה? תמיד אמרתי שהוא
מאוד חכם אבל באותה פעם הוא הצליח להדהים אותי. הוא סיים את
הפתק בכך שכתב שהוא אוהב אותי וכתב שגם הוא בוכה עכשיו.
יצאתי מהחדר וקראתי לו. הוא רץ אליי, כולו בוכה וחיבק אותי. לא
יכולתי להתאפק והתחלתי גם אני לבכות תוך כדי כך שהרמתי אותו
כששנינו מחובקים ובוכים. אמרתי לו שהכל יהיה בסדר, שלא יבכה
ושיחזור לישון. אמי ואחותי היו עדות לרגע הקסום הזה עם אחי
הקטן. לאחר מכן הן ניסו לנחם אבל הכתף הכי הכי הייתה של אחי
הקטן - אייל. אימא הרגיעה אותו והוא הלך לישון. נכנסתי לחדרי
ובכיתי שם כמה שעות טובות. זה היה הבכי המשחרר שלו חיכיתי
כל-כך הרבה זמן.
רציתי לומר לכם, המבוגרים - אל תפחדו לנחם, אל תפחדו לשמש ככתף
שאפשר לבכות עליה. אל תתנו לדמעות להרתיע אתכם. תנו לאדם
לבכות. הרי זה מה שהוא צריך. כך הוא יוכל להתגבר ולהמשיך
הלאה.
מי ייתן ולא נדע עוד צער בחיינו.
הסיפור הזה מוקדש לאחי הקטן והמקסים - אייל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.