היא עוקבת אחריו, מגלה סתרים, מתלבשת ומתאפרת, משנה את השיער
שלה שיחשבו שהיא בחורה אחרת.

היא נועלת מגפיים שחורות גבוהות ושמלה סקסית. מחליקה את
התלתלים שלה, על כתפיה תלוי לו של עם משבצות מעין סימן מוכר על
בגדיה. מרכיבה משקפי שמש כהות חומות, כובע ברט חום ואיפור עדין
עם מגע קל של סומק - להראות אחרת.
השמלה שלה מחטבת. לא אדומה ולא שחורה כי, שחור זה נדוש מידי
ואדום זה בדיוק היא - סגולה ורודה במחשוף נדיב.
תיק תלוי על כתפה הימינית. הוא מאוד לא מינימליסטי - מראה חוסר
שלמות כמו חוסר השלמות שהיא עצמה על עטיפתה החיצונית.
תיק בצבע כתום עמוק וטבעי סתווי שכזה כעלי השלכת, הריח של
הבושם שהוא אמר "זה הריח שלך" עוטף את כולה.

היא נכנסת ומתיישבת בבית הקפה שאל מול החנות שבה הוא עובד.
אחרי כמה דקות מגיעה אליה המלצרית כדי לקחת את ההזמנה שלה,
שוקובנסקפה.
מידי פעם היא זורקת מבטים טועים אל המוכר, אחר כך רק מבטים
מפוקסים יותר ומצליחה ליצור קשר עין, עוברים מבטים חפוזים
שביניהם היא מעניקה להם נוף אירוטי כדי למשוך את תשומת ליבו:
ניעת שפתיים ולשון מלטפת את שפתיה ומרטיבה אותן.
היא קוראת למלצרית ומבקשת להזמין משקה נוסף של שוקובנסקפה
ולהגיש אותו למוכר בחנות ממול.

שוקובנסקפה (נס קפה עם מעט אבקת שוקולית) - המשקה הזה מזכיר לה
את אותו שילוב מנצח של ילדות ובגרות, בדיוק כמוה - גם אצלה
הכול מעורבב ומוגש בספל חייה ברתיחה מבעבעת. מתוקה נינוחה ובו
בעת גם מעוררת.

המלצרית עברה אל המדרכה ממול כשבידיה המגש ועליו ספל חם.
בדרכה אל החנות תהתה המלצרית מה תגיד לו, הרגישה מעין שליחה
קטנה של ריחשי האהבה. היא נכנסה אל החנות וניגשה אל המוכר
ואמרה כי "האישה בבית הקפה הזמינה את המשקה הזה בשבילך".
המוכר התפלא והתעניין לדעת מי זו? המלצרית השיבה שהיא לא יודעת
.

עכשיו הוא מנסה ליצור מבט עם האישה בבית הקפה - זו שמפלרטטת
איתו והוא נענה בשמחה ומחזיר אליה מבט - כשמבטיהם נפגשים היא
מחייכת אליו חיוך קטן ומרומז.
המלצרית שעדיין עומדת לצד המוכר עם המגש תחת זרועה פונה אליו
ואומרת לו: "מרגע שהיא נכנסה לבית הקפה היא מסתכלת רק אלייך
לחנות."
האישה בבית הקפה מנצלת את ההזדמנות שהמלצרית מסתירה את פני
המוכר, משאירה את התשלום כולל הטיפ על השולחן ועוזבת. המוכר
רצה לגשת לדיבר איתה ולהודות לה אך שהסתכל שוב אל בית הקפה ראה
שהיא איננה שם. נעלמה כמו שבאה.

יום למחרת היא באה שוב לבית הקפה, הזמינה שוב שוקובנסקפה ובהתה
בו.

הוא היה עסוק בלהתחיל עם איזו צעירונת בחזה שופע, היא ידעה
שעדיין הוא לא נואש מלחפש סטוץ ללילה.  ליפול לתוך חזה ענק של
פנים של אישה צעירה שהוא לא רוצה לדעת - מה היא חושבת או
מרגישה ורק לזיין אותה בחוסר רגש, לעשות מה שמצפים ממנו. לזיין
ולהגיע הביתה לישון ולקום לעבודה מרוקן מרגש.

ממילא הוא כבר לא זוכר איך זה אחרת.
רגש הריקנות הזה כל כך שיגרתי בתוכו אז ככה שהוא לא מתגעגע למה
שהוא לא זוכר. "בשביל מה להתאמץ? הרי ממילא שום דבר טוב לא יצא
ממני." במשפט הזה האחרון נזכרה שאמר לה פעם, בתקופה שהיו יחד
שכעת נראתה כמעורפלת.

היא שתתה בהפסקות קטנות את המשקה שלה. בוחנת את שמלתה הלבנה
אחר רוכסת את הריצרץ במגף השחור שלה שנפתח מעט. מוציאה מתוך
התיק שלה הכתום והעמוס מראה במסגרת כתומה אפורה, ובודקת את
האיפור בפניה - ניבטת אליה במראה בחורה אחרת, היא לא ממש מכירה
אותה אבל יודעת שהיא הסתתרות מצוינת.
משקפי השמש ניצבות גאות ומסתירות את לב רגשותיה מהעולם. היא
המשיכה להתענג במבטיה עליו.

כעת ניגש אליה מלצר בחיוך נלהב של "אנסה את מזלי" ושואל אותה
אם היא רוצה משהו נוסף, "יש לנו קרואסונים נהדרים בשוקולד!"
והיא עונה בקרירות מקפיאה, "לא!"
מה היא צריכה את הקרקור הטיפשי הזה של המלצר? חשבה לה. היא
עסוקה בלהסתיר את פעימות ליבה שהיא בטוחה שהרעש שלהם נשמע עד
למרחוק, מתקתק אל תוך אוזניה ובטוחה שנשמע ברחבי העיר כמו
תקתוקי השעון הישן בכיכר הסמוכה.

היא רואה אותו אחרי חודשים ארוכים שרק חשבה ונזכרה ברגעים שלהם
ביחד.
בשיחות המועטות ובטיול יומולדת הזה שהייתה בו איתו ולא האמינה
שאכן הוא כאן איתה והוא הסכים להיות עימה כמו שהבטיח וקיים.
היא זוכרת שלא רצתה שהטיול הזה ייגמר.
היא חוזרת אל השוקובנסקפה שלה. מרגישה כי הוא מביט בה מתוך
החנות, מנסה לטפל בזריזות בלקוח שמבקש את עזרתו, הוא עונה לו
בזריזות אחר כך מנפנף לה לשלום ומחייך אליה - הוא מנסה לומר לה
דבר מה אך שוב ניגש אליו אותו לקוח טרחני ששואל אותו דבר מה.
היא מנצלת את העניין, משאירה את הכסף על השולחן כולל טיפ ושוב
נעלמת לה אל תוך המולת הרחוב במהירות מופגנת.

"אני עדיין לא מסוגלת לדבר אליו משפטים שלמים והגיוניים, רק
משפטים קרים וסרקסטיים כדי שלא יראה את מי שאני באמת." אמרה
לעצמה בלחש. עדיין אוהבת אותו! אחרי מאמצים ענקיים כדי שכוח
אותו ולהעלים אותו מחייה. היא הייתה משוכנעת כי גם הפעם הזמן
ישכיח את האהבה הזו כמו כל האהבות האחרות בחייה, למרות שהבטיח
לא להעלם לה ואכן קיים. היא עצמה נעלמה רק בגלל שלא יכלה לשאת
את המחשבה שהוא יעלם לה.

שניהם היו מטילי ספק באופן שוטף בחייהם, שחוסר האמונה הזו כי
אהבה אכן תיתכן בחייהם הלא מרתקים לכאורה הייתה חזקה יותר
מהידיעה כי -
הכי חשוב לשניהם זה להיות מחובקים יחד.

בינתיים בחנות, הלקוח הטרחני ביצע שתי רכישות ואז המוכר התכוון
להתפנות אל האישה המסתורית הזו בבית הקפה - הביט ונפגע - הרגיש
כמו חלב מוחמץ שגילה כי היא כבר לא שם!
נותרו על השולחן רק הספל ולצידו בודדה, הכפית.

רגש ייאוש התחיל להסתחרר בו, הוא יצא מן החנות כולו נסער, בלי
לחשוב על כך שהחנות נשארה מיותמת. נכנס אל בית הקפה ניגש אל
המלצרית וביקש ממנה, "אם תבוא שוב האישה הזו, תני לה את הפתק
הזה." בפתק הוא רשם את השם והטלפון ואפילו הוסיף את הכתובת
בבית - הוא ששומר בקנאות על הכתובת שלו שרק לאחר שעברו חודשים
רבים והרגיש כי הוא יכול לבטוח בה, נתן לה את כתובתו, מעניק את
הפרט הסודי הזה כמעט לאישה שאין הוא מכיר בכלל פרט למבטים האלה
שעוברים ביניהם באופן כמעט אקראי.
הוא לא ידע עליה דבר אבל היא הצליחה לכבוש אותו.

הקשה להשגה, המסתורית, הלוואי ששאר הדברים בחיים היו ברורים
ושקופים וקלים להשגה כמו גבר שמת להשיג זיון! הבליחה המסקנה
בראשה.

המלצרית שקצת הכירה את המוכר בחנות שאלה אותו - "אתה מכיר
אותה? או ראית אותה במקום אחר?" והוא ענה ביובש, "אני יודע
בדיוק כמוך, כלום."

המלצרית שמה את הפתק שהמוכר נתן לה, בכיס הסינור שלה שנשא את
שמה בכיתוב קטן - אורית - ובכיתוב גדול את שם בית הקפה. האמת
שגם היא נמשכה לדעת מה כול המסתורין הזה שלה?
הוא חזר לחנות והיא חזרה אל עיסוקיה.

שעת צהרים עכשיו והלקוחות בבית הקפה התחילו להפגין עודף
נוכחות. המחשבות שלה יצטרכו לחכות בסבלנות.

החנות שלו הייתה חנות שמתמחה בעיקר בתקליטי וניל. השחורים
הגדולים בעלי הנשמה וגם הייתה לו מחלקה קטנה של דיסקים חסרי
נשמה ואנמיים.
הוא חזר לחנות, רגש הייאוש שרק הסתחרר בו מקודם השתלט עליו
כמעט לחלוטין.
"רגע כזה דורש את השירה הפנימית של דני רובס", חשב לו. הוא הלך
בתוך החנות הקטנה שלו שמשום מה נראתה ארוכה עד אין סוף, לקח את
התקליט של דני רובס והניח אותו על הפטיפון השחור וכיוון את
המחט לשיר "כוחו של המשורר", שבעצם סיפר את המסתורין הזה של
אשת השוקובנסקפה, זו שנכנסה ככה בדלת האחורית אל תוככי נשמתו
העדינה והבלתי מאוזנת שנראית כלפי חוץ כחסינת כדורים אך בעצם
שברירית כמו חרסינה סינית יקרה.