האולם היה מושקע מאד.
טלי ורונן החליטו על שני צבעים עיקריים שילוו את החתונה שלהם.
שורות של בלונים כסופים וסגולים קישטו את הקירות ואת התקרה. על
המפות הכסופות היו ערוכות צלחות חרסינה מבריקות, ולצידן סכו"ם
כסף מבריק. במרכז כל שולחן ניצב סידור פרחים, סגולים ולבנים,
ומדי פעם בצבץ גם בורדו או צהוב מאגרטל זה או אחר והוסיף נקודת
צבע חיננית ומרעננת.
דני חייכה למראה נרתיק סגול, קשור בסרט כסוף, שנח ליד כל צלחת,
מחביא בתוכו כמה אבני קריסטל, שטלי בחרה עבור אורחי החתונה.
היא זכרה את העבודה הרבה שהשקיעו בהכנת הנרתיקים הללו. טלי לא
רצתה לתת לאורחיה מתנה סתמית. היא תמיד צחקה על שקיות הסוכריות
הקטנות שקיבלה בחתונות של אחרים, ותמיד אמרה שבחתונה שלה זה
יהיה שונה. והיא דאגה לכך שאכן יהיה שונה.
טלי ורונן בחרו להגיע בנפרד לחתונה, כפי שבחרו לקיים מסורת
עתיקה ולא להתראות כלל בשבוע שלפני החתונה, אבל עכשיו טלי ישבה
לה בחדר אחורי מחכה בקוצר רוח שדני תיכנס לומר לה שרונן הגיע,
שהוא לא ברח.
צביטה קטנה בלב הזכירה לדני שהייתה שמחה להתחלף עם טלי במקומות
ולהיות זאת שמחכה בקוצר רוח.
לא לרונן - לליאור.
אם רק ליאור היה מציע לה להתחתן היא הייתה קופצת עליו בו
במקום. מערכת היחסים שלהם בת השנתיים עברה מזמן את השלב הסתמי
ולמרות שדני ניסתה לרמוז לליאור מספר פעמים תמיד נדמה היה
שהרמזים עוברים לידו ולא דרכו. לא שהוא התעלם מהם בגלוי. הוא
פשוט כאילו לא קלט. טלי יעצה לה להפסיק לרמוז ולזרוק את השאלה
בעצמה, אבל הצד הרומנטי שבה דחק בה לחכות עוד קצת. אולי מחר
הוא ישאל. אולי בשבוע הבא.
מבט מהיר מסביב לאולם גילה לדני שהכל במקומו, והצחוקים שנשמעו
מפי האורחים המעטים שכבר הגיעו העידו על הנאת המוזמנים.
כזאת חתונה גם אני רוצה, חשבה לעצמה. בדיוק כזאת.
היא המשיכה בדרכה אל הבאר, להשלים את השליחות לשמה יצאה מהחדר
- להביא לטלי קראף של מי קרח. היה חם בחדר האחורי למרות מיזוג
האוויר, הלחץ גם הוא תרם את שלו, והדבר האחרון שמי מהן רצתה
היה להזיע לפני החתונה.
הברמן עמד בגבו אליה, חותך לימונים ומכניס אותם לקערה גדולה
מלאה בלימונדה.
"סליחה, אפשר לקבל בבקשה מי קרח? קראף - לא כוס", אמרה. כשראתה
שהברמן לוקח קראף לידיו הסתובבה לבחון את הדיילים העוברים בין
השולחנות ומדליקים את הנרות. האולם לא היה חשוך לגמרי ואור
הנרות רק הוסיף לאווירה.
"בבקשה", שמעה מאחוריה והסתובבה כדי לקבל את המים, נעצרת באחת
כשראתה מי הגיש לה אותם.
"אורי, מה אתה עושב כאן?" קראה בתדהמה.
"עובד", השיב לה בשקט.
אורי היה חבר משותף שגדל איתן בשכונה. הוא יצא עם טלי כשהיא
הכירה את רונן, ובכה על כתפה של דני כשטלי נפרדה ממנו. טלי
והוא בקושי דיברו מאז.
"אבל לא היית אמור לעבוד הערב. בדקתי עם אמיר. הוא אמר לי
בפירוש שהחליף לך משמרת."
"אני יודע. גם אני ביקשתי ממנו להחליף משמרת כשראיתי שזו
החתונה של טלי, אבל אחר כך התחרטתי." אמר והביט בעיניה של דני.
"זו טלי, את יודעת. לא יכולתי לא להיות פה."
דני הרגישה את כל גופה נרגע באחת. "אני יודעת, אבל טלי תחשוב
שבאת להרוס לה את החתונה".
"אז אל תגידי לה שאני כאן."
"אורי, אני לא יכולה. אם היא תגלה פתאום באמצע החתונה זה ילחיץ
אותה נורא".
"הסיכויים שהיא בעצמה תיגש לבאר או תסתכל לכאן הם קלושים."
ניסה אורי לשכנע אותה.
"נכון, ובכל זאת..." אמרה. בליבו אורי הסכים איתה. שניהם הכירו
את טלי.
"אז תרגיעי אותה." אמר בשקט. "תגידי לה שבאתי לצפות מרחוק. זה
הכל. אני לא אהרוס לה את היום שלה, אני מבטיח."
"אורי, למה אתה עושה את זה לעצמך? אף פעם לא היית מזוכיסט."
"גם עכשיו אני לא מזוכיסט. טלי ואני היינו חברים טובים הרבה
לפני שנהיינו זוג. אני תמיד אהיה שם בשבילה, בדיוק כמו שתמיד
אהיה שם בשבילך". אמר ופנה לשרת אורח אחר בקצה השני של הבאר.
דני לקחה את קראף המים ופנתה חזרה אל החדר האחורי, מהורהרת.
כשהוריה של טלי הגיעו ובישרו שרונן וליאור הגיעו, יצאה דני
למצוא את ליאור.
"יפה לך לבן", אמר לה לאחר שהתחבקו.
"חנפן", אמרה לו בחיוך והתרוממה על קצות אצבעותיה לנשק לו על
שפתיו. רונן, שעמד לידם, חייך בשקט.
"אחותך הגיעה?" שאלה את ליאור, מחפשת את שירי במבטיה. ליאור
סובב אותה שמאלה והפנה את מבטה לכוון הכניסה לאולם.
"שם, מוסתרת מאחורי גדודי המעריצות".
"מעריצות?"
"לא סיפרתי לך שהיא יוצאת עכשיו עם ארז?"
"ארז? התכוונת לארז טל?" שאלה דני בפליאה כשזיהתה את הדמות
שעמדה במרכז מעגל המעריצות.
"כן. הייתי בטוח שסיפרתי לך..."
"אמרת ארז. לא אמרת שהוא מישהו ידוע!" אמרה. היא הסתובבה חזרה
לתוך חיבוקו והביטה בו בחיוך.
"סיפרתי לך פעם שחלמתי עליו?" הקניטה
"על ארז טל?" שאל ליאור.
"כן."
"לא, לא סיפרת."
"כן", אמרה בחולמנות. "חלמתי שאנחנו זוג, שהוא ממש ממש מאוהב
בי".
"זה בגלל שאת היית מאוהבת בו?" שאל רונן בצחוק.
"כן, למשך יום שלם בערך ואחר כך זה עבר לי." השיבה בצחוק.
"זה עבר לך כי פגשת אותי", אמר ליאור. דני הרצינה מיד והביטה
עמוק לתוך עיניו.
"נכון", אמרה. ליאור הוריד את ראשו ונשק לה.
"זהו. זה הסימן שלי. אני הולך לחפש... מישהו", אמר רונן, למרות
שהיה בטוח שאף אחד מהם לא שמע אותו.
כשהחלה החופה העיפה דני מבט לעבר הבאר וראתה את אורי מרותק אל
הזוג. כשקלט את מבטה קרץ, משך כתף ופנה למצוא לעצמו עיסוק אחר.
טלי הייתה ההיסטוריה שלו והערב הסיפור הזה נחתם.
דני הייתה עסוקה בלשמוע את ההבטחות שהבטיחו טלי ורונן זה לזו
כשליאור משך אותה אחריו לצד החדר.
"את יודעת", הוא אמר, "יש דבר אחד שאני לא יודע לגבייך".
"רק אחד? אתה במצב טוב." הקניטה. "מה?"
"עד כמה את ספונטנית".
"אני חושבת שדי ספונטנית", השיבה. "למה?"
"רוצה להתחתן?" שאל. דני חשבה שלא שמעה טוב. כל-כך חיכתה לשאלה
ולחלוטין לא ציפתה לשמוע אותה במעמד הזה.
"מה?"
"להתחתן. אנחנו אוהבים אחד את השני. אנחנו מסתדרים טוב ביחד.
אני חושב שהגיע הזמן. את לא?"
"כן", אמרה בהתנשמות קלה. "ומה הקשר לספונטניות?"
"כי אנחנו מתחתנים עכשיו", אמר.
"עכשיו? אין סיכוי. אני לא עד כדי כך ספונטנית!" הכריזה.
"למה לא? תני לי סיבה אחת למה לא עכשיו?" ליאור היה רציני. "את
כבר לבושה בשמלה לבנה, ואני כבר לבוש בחליפה. כל החברים שלנו
והמשפחות שלנו כאן. למה לא עכשיו?" היא ראתה בפניו שהוא מתכוון
לכל מילה.
"אין לי הינומה."
"במקרה אימא שלך הביאה איתה את ההינומה שלה. מה עוד?"
דני חשבה רגע. "אתה יודע שתמיד אהבתי את המסורת האמריקאית."
"כן" אמר. "משהו ישן, משהו חדש, משהו שאול ומשהו כחול, נכון?"
"כן"
"אין בעיה." הוא שלף מכיסו קופסת תכשיטים מוארכת וחשף בפניה
שרשרת עדינה עם תליון עדין של אבן ספיר כחולה בודדה.
"זה מכסה גם את החדש וגם את הכחול. ההינומה של אימא שלך היא
המשהו הישן ושירי לובשת נעלי עקב לבנות שתוכלי לשאול ממנה"י
אמר והביט אל כפות רגליה. "את לא יכולה להתחתן בסניקרס".
"חשבת על הכל, הא?"
"כן", הודה. "אני מתכנן את זה כבר די הרבה זמן. אז מתחתנים?"
"וטלי ורונן מעורבים? כלומר זה הערב שלהם - לא שלנו".
"בטח שהם מעורבים. הם עומדים עכשיו מתחת לחופה ומחכים לנו".
מבט מהיר לכיוון החופה הוכיח שצדק. כולם עמדו וחיכו להם. דני
נשמה נשימה עמוקה.
"אוקיי", אמרה דני, מנגבת דמעה זוהרת, מסתובבת חזרה להביט
בליאור. "מתחתנים".
