הקולות בתוך הראש לא פוסקים. פחדים מציקים שקוראים לי להפסיק.

מבקשים לעשות משהו, טקס שיפסיק אותם. שיעצור אותם. שיקבור
אותם.
אך הם חוזרים. הם לא מרפים. הם בתוך הראש. הם מזיקים.
ואני כבר חסרת אונים. מרביצה לעצמי. טיפשה, מטומטמת. תבקשי
עזרה. את כל-כך מפגרת. דפוקה וביישנית.
והכאב משסע, הוא קורא לשים קץ.
מסתכלת ימינה, שמאלה.
אין פה אף אחד, המקום פה ריק כל-כך.
רק סכין, אחת פשוטה. מונחת לה שם על המדף. מנסה להסיט את מבטי
ממנה. אך היא קוראת לי וקורצת.
מבקשת שארים אותה. היא לבדה וקר לה. קר גם לי.  פוחדת. להישאר
תמיד לבד. פוחדת שלא יעזור לי אף אחד.
צועקת בבטני. קוראת לעזרה.
אך אין אדם ששומע. לאף אחד לא אכפת
ואני לבד. נותרתי מתבוננת במראה.
אך הראי מחזיר מבט קודר. כי בלב שלי יש מקום ריק, מקום שומם.
מחכה שיעטפו אותו באהבה. שיפריחו את השממה.
אך כמו תמיד, אין אף אחד.
"טיפשה", לראי צועקת. "את סתם ילדה מכוערת". דמעה זולגת
דמעה מגואלת בדם
דמעה של כאב, דמעה של שנאה
שנאה שלא מכוונת לאף אחד.
את השיער כלפי מטה מושכת. בקול צועקת. רועדת.
והסכין שוב קורץ. ואני מתקרבת.
הוא כה בודד, זקוק לעזרה, גם הוא כמוני זקוק לאהבה. כולם ממנו
פוחדים, אז אליו לא מתקרבים.
אך אני לא כמותם. אני שומעת את זעקותיו. אני מבינה.
מרימה אותו. אוחזת בו בחוזקה. מרימה מעלה ומתבוננת. סורקת אותו
במבטי ומלטפת אותו עם לשוני.
כל-כך קר. כל-כך חד ובוהק.
קורא לי לשים לזה קץ.
מעבירה אט אט על כף היד. וחיוך דומע על שפתי ניצב. רואה את
הדם, כה אדום, כה בוהק.
זה שורף. זה כייף.
מתבוננת בו, איך שהוא לאט לאט מתרבה, על כל פרק כף היד נוזל.
מרפא את מכאובי הלב. מחבק את הכאב.
רק הדם מבין, רק הוא מחבק. רק הוא יודע מה בלבי שורר. מניחה
בעדינות את הסכין. מנשקת לו לתודה.
סופסוף מרגישה הקלה עצומה.
לוקחת מפית, לבנה וקטנה, מניחה על היד. סופגת את הדם. מתבוננת
על החתך. כמה שהוא יפה. כל-כך נפוח וטרי. יותר שורף מהקודמים.
אדום כדמעות ליבי. מחבק את כאבי.